מה המשמעות של להיות בן או בת לעם ולתרבות היהודית?
יש בעם היהודי החיים לאור תפיסה שמשמעות הדבר היא בראש ובראשונה הצמדות למה שמקובל בעיניהם כדרך היהודית המסורתית. הם רואים את חייהם בעולם כריצה בתוך מסלול מכשולים, שהדרך היחידה לעבור אותו בשלום ולהגיע בבטחה לקו הסיום היא שמירה והקפדה לרוץ את המסלול הזה לפי המפה המפורטת שהורישו להם אבותיהם ואמותיהם. התפיסה הבסיסית שלהם היא שהדורות הקודמים היו קרובים יותר למקור, ולכן הם זכרו טוב יותר מאיתנו מה בדיוק מבקש האל מהאדם ומהי הדרך המדויקת לעובדו.
לעומתם, יש אחרים שאינם חשים צורך לדבוק בדרך החיים המסורתית הזו, ולכן השתייכותם לעם היהודי תבוא לידי ביטוי בעיקר בדאגה לקיום הפיזי ורווחתו הקיומית של העם היהודי בעולם. תחושת האחווה האינסטינקטיבית לכל יהודי מתרגמת אצלם גם לתחושת אחריות ונאמנות לברית הבלתי כתובה שבין היהודים בבחינת “כל ישראל ערבין זה בזה”.
אין סיבה לשלול את זכות קיומם של תפיסות אלו. מה עוד שבקרב היהודים בהווה לא מתקיימת בדרך כלל חלוקה חדה כל כך. רוב היהודים בעולם כיום מקיימים בתודעתם וברגשותיהם את שני סוגי הנאמנות הללו במידות ובמינונים כאלה או אחרים. עם זאת, אני לא יכול לאמץ לעצמי אף אחת מהן באופן מספק. אינני מקבל עלי את הטיעון המרכזי של הזרם ההלכתי ביהדות הרואה במערכת ההלכתית אותה קבלתי מאבותי כדרך החיים המומלצת של האל, יוצר הכל. ומצד שני, אינני יכול להסתפק באינסטינקט של אחווה ביני לבין כל יהודי באשר הוא. הסתמכות גורפת מדי על אחווה ערטילאית שכזו עלולה בקלות רבה מדי להפוך בסיס לתורה גזענית יהודית.
על אילו יסודות, אם כן, אני יכול להעמיד את זהותי היהודית? איך אני מתייחס לתרבות הדורות הקודמים? מה אני לוקח ממנה עבור חיי ומה אני משאיר לאחרים? האם אני יכול למצוא איזה שהוא ציר פנימי עמוק שמכוון אותי? מה הוא העוגן המבטיח כי לא אלך לאיבוד? שדרכי לא תוביל אותי מחוץ לתרבות הזו? מה יגרום לכך שילדי ידעו איפה הבית כדי שתמיד יוכלו לחזור אליו?
כדי לענות, ולו גם באופן חלקי, על השאלות הללו, גיבשתי לעצמי שלושה כללים עקרוניים שיכולים לדעתי להציע התחלה של דרך אחרת – כללים שמציעים כלים לפיתוח אופקים חדשים ונרחבים עבור התרבות היהודית בת זמננו.
א. נאמנות
כאשר אנו ניגשים לעסוק במורשת היהודית, עלינו לדבר מתוך נאמנות אליה. משל למה הדבר דומה: לבית גדול, רב חדרים, ספרים וחפצים, שקבלתי בירושה מהורי והם מהוריהם שלהם במשך עשרות דורות. מהו האופן שבו אני מתייחס לירושה הזו? האם עלי לגור בבית, בתוך חומותיו, לעולם לא לצאת ממנו ואף פעם לא להחליף אף אחד מרהיטיו או חפציו גם כאשר התקלקלו ויד הזמן אכלה בהם? ודאי שלא. גישה שכזו יוצרת תהליך ברור שבה כל דור ודור מצמצם עוד יותר את מרחב הבחירה של הדור הבא.
כאשר אני מקבל את הירושה הזו לידי ולאחריותי, אני מרגיש הכרת תודה עמוקה לדורות הקודמים במשפחתי שהעניקו לי את הזכות והכבוד לטפל במורשתם. אינני מזלזל בדבר ממה שהורישו לי, יהיה זה החפץ הזנוח והצדדי ביותר שבירושה. בשלב הבא, אני נגש לבחינת הירושה שקבלתי – אילו אוצרות חכמה, ידע, אמנות ורכוש הם השאירו לי. כל דבר, ולו גם חפץ שאינני יכול או רוצה להשתמש בו, יקבל ממני את הכבוד ואת ההתייחסות האישית. גם אם לא אשתמש בו לעולם ואין לו ערך כספי, אניח אותו באחד החדרים, ואשאר נאמן לו – זהו חפץ שקבל את תשומת הלב של הדורות הקודמים לי ויתכן שגם דורות אחרים שיבואו אחרי ימצאו בו טעם. אני מודע לערך של כל דבר כירושת הדורות ולכן אינני משליך אותו או מפנה לו את עורף.
נאמנות במובן הזה היא מתן כבוד לעבר שלי, אינני מזלזל בשום חלק מהעבר היהודי ובמיוחד לא באותם חלקים שקבלו מעמד של קדושה או קנוניזציה. מבחינתי, זו משמעותו של הדיבר: “כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ”. זהו דיבר מיוחד וחריג בתוך מכלול עשרת הדברות, הן מבחינת הניסוח שלו והן מבחינת הגמול שהוא מבטיח. יש המבינים את הדיבר הזה כמבטיח אריכות ימים לכל המכבד את הוריו. לפירוש זה מספר בעיות, אך העיקרית שבהן היא הדגש שבסוף חלק הגמול של הפסוק: “עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ“. ההדגשה היא על אדמת ארץ ישראל. נראה שאין להבין את הדיבר הזה רק במובן הקונקרטי של ‘לעזור לאבא ואמא הזקנים’. אלא שצריך לקרוא את הצווי ‘כבד’ גם במשמעות של מתן נוכחות ומתן משקל בתוך החיים. כלומר, אם אנו רוצים להאריך ימים על האדמה הזו – במקום הכל-כך קונפליקטואלי הזה, מקום ששהייתנו בו היא שאלה המזדקרת מול פנינו כל יום – אנחנו חייבים לתת כבוד לעבר שלנו.
הציווי לתת כבוד לתרבות הדורות הקודמים משמעו נוכחות של המורשת התרבותית שלי בחיי ונאמנות לה. אינני חייב לחיות באופן מלא או אפילו חלקי על פיה, אבל אני נותן לה כבוד, אני נותן לה משמעות ונוכחות בתוך החיים שלי. אני מכיר אותה היטב ובן-בית בחדריה. זה האתגר הראשון מבחינתי בימינו: איך יוצרים חברה ישראלית, חילונית, דמוקרטית הנותנת מקום של כבוד למורשת שלנו בתוך החיים?
ב. גמישות
המשכה של הנאמנות היא הגמישות ויכולת הפרשנות. אם נרצה ליצור את הכבוד הזה, את הנוכחות העמוקה של התרבות שלנו בתוך החיים, מוטלת עלינו משימה אדירה: לתרגם ולפרש את המקורות שלנו. אינני מתכוון לתרגום משפה לשפה, אלא לתרגום במובן העמוק של המילה, לעבוד עם מקורות עם ישראל ולמצוא את הדרך לקחת אותם אל הצעד וההתפתחות הבאה שלהם.
מעברים מן הסוג הזה מצריכים הרבה מאוד גמישות אבל הרבה מאוד ידע ונאמנות. המודל העיקרי בעיני לגמישות מן הסוג הזה נעוצה בנאמנות למקורות, ובנאמנות זו אני מכוון למה שהוא, למיטב הבנתי, הלב הפועם של התרבות היהודית – היכולת להשתנות ולהתחדש. המסורת היהודית תמיד היתה נאמנה ליכולת הגמישות שאנו מוצאים בה כבר מתקופת המקרא, אך באה גם לידי ביטוי בשלוש תקופות מעבר המוכרות לנו היום די הצורך: 1. המעבר בין תקופת המקרא לתקופת התלמוד. 2. המעבר מהתרבות התלמודית ליצירת התרבות הקבלית היהודית. 3. המעבר מהיהדות המסורתית אל היהדות הציונית החילונית ותקופת ההשכלה. שלוש נקודות המעבר הללו יצרו שינוי מתבקש ואדיר בתפישת עולמה של היהדות וערכיה המרכזיים.
בסיפור היהודי שלי – עוצמת היהדות היתה נעוצה מאז ומעולם דווקא ביכולת הגמישות שלה שבאה לידי ביטוי בתופעת מדרשי ההלכה והאגדה ובספרות התלמודית, בתורות הקבלה והחסידות ובקרב מבשרי הציונות. השקפתי זו טוענת טענה הפוכה לגמרי מן המשפט הידוע : “יותר מששמרו ישראל על השבת – השבת שמרה אותם”. מה ששמר על התרבות היהודית שלא תתנוון ותכחד, זו דווקא הגמישות הפנימית שיש במנגנוניה העיקריים בדמותם של המדרש וחובת הפרשנות הנצחית
למיטב הבנתי, יהודי מדינת ישראל נמצאים כיום ללא ספק בעיצומה של נקודת מעבר שכזו, שתוביל אותנו להגדרתה של היהדות באופן מחודש. זכינו לחיות בתקופה המחייבת אותנו להתגייס, לעצב, לפרש מחדש ולתרגם את מקורותינו. לא מדובר בהכרח במגמות מסוגה של תנועת הרפורמה – לנסות ולהתאים את ההלכה והריטואלים לאיזה צו של קידמה. להיפך – עלינו לייצר שכבה חדשה ורעננה לתרבות המקור, לחזק אותה ולעבות אותה כדי שתענה על שאלות רבות יותר מאלו של קודמינו על משמעות ופשר היות יהודי. אנחנו צריכים להבין את הקשר שבין יהדותנו להיותנו מדינה ריבונית, דמוקרטית, בליבו של עולם העויין אותנו. הנאמנות למורשת שלנו מחייבת אותנו לבצע עבודת אדירים מתוך אהבה לירושת הדורות ומתוך הבנה שללא גמישות זו לא “יאריכו ימינו על האדמה” הזאת.
ג. יעוד
התרבות היהודית בכלל, ובפרט במדינת ישראל, מתמודדת ללא הרף עם שאלות קיומיות, מוסריות, ביטחוניות ומדיניות כבדות משקל. לדעתי, אין שום אפשרות להתמודד עם שאלות בסדר גודל שכזה ללא שהתרבות היהודית החילונית תגדיר מחדש מהו החזון היהודי שלה עבור המדינה. היהודים החילונים במדינת ישראל הם הפלג הרחב ביותר והמרכזי ביותר במדינת ישראל, אך עם זאת, גם בדרך כלל הכי פחות משפיע. הסיבה לכך איננה רק פוליטית, אלא נובעת בראש ובראשונה ממחסור חמור בחזון ובתחושת יעוד.
אפשר לנסות ולהבין מדוע נוצר חלל חזוני שכזה. אפשר להסביר זאת בהדלדלות משאבי הרוח הישראליים כתוצאה מההתרחקות הישראלית מתחומים הנחשבים כשייכים ל”דתיים”. אפשר להסביר זאת כחלק ממשבר החינוך עמו מתמודדת ישראל בעשרות השנים האחרונות. ואפשר גם להסביר זאת על ידי הרצון של ישראלים רבים להבדל ממחנה הציונות הדתית, אלו שהחזון שלהם נתפש כ”משיחי”. משקל רב יש לתת על זה האחרון – היהדות הישראלית החילונית הפסיקה לעסוק בכל חזון אפשרי למדינת היהודים משום שחזון ותפיסת יעוד זוהו בעיניה מיד כמתכון לקיצוניות פוליטית ולכן גם זוהו עם התפיסה המשיחית של הציונות הדתית החדשה ותנועת ההתנחלויות.
עם זאת, לוותר על עקרון היעוד היהודי, משמעו ויתור על אחד ממנועי הצמיחה העוצמתיים ביותר שפותחו ונולדו בתרבות היהודית. תפיסת היעוד היהודית של “ממלכת כוהנים וגוי קדוש” בספר שמות ו”אור לגויים” של הנביאים, משמשת את היהדות כמנוע לצמיחה והתפתחות החל מתקופת יציאת מצרים כפי שהיא מתוארת במקרא ועד לא.ד. גורדון, י.ח. ברנר, ברל כצנלסון, אחד העם, ז’בוטינסקי ובן גוריון. סיפור קיומנו בארץ לא יכול עוד להסתמך רק על השואה כצידוק לקיומה של מדינת ישראל בתור מקום מפלט ליהודים.
אין בעיני שום אפשרות לחיים איכותיים כיהודי במדינת ישראל אשר במזרח התיכון ללא תפיסה מסוימת של חזון ויעוד. השיתוק המדיני והביטחוני של מנהיגי ישראל בשנים האחרונות נובע להערכתי בעיקר בשל מחסור חמור של חזון ויעוד. הרי איך אפשר להחליט בשאלות קשות ומסובכות של דת ומדינה, שלום ובטחון, חוק ומוסר, ללא שנבהיר לעצמנו מה מטרת העל או קו האופק אליה רוצה להגיע מדינת היהודים בארץ ישראל? אולם הדבר נכון גם במישור המשפחתי והפרטי – קשה ליצור ערכי חינוך משמעותיים במשפחה ובבית הספר ללא חזון ויעוד. משל למה הדבר דומה, לאנשים שקבעו את ביתם מתחת ללועו של הר-געש והם אינם יודעים להסביר לילדיהם מה מעשיהם שם.
לדור שלנו מגיע שננסח תשובה ערכית ומשמעותית לשאלה – מדוע זה טוב לנו ולעולם שתהיה כאן מדינה יהודית דמוקרטית. דורנו מחכה לחזון של אתגר ומשימה, חזון שיכלול בתוכו גם נאמנות לעבר, גם גמישות להווה וגם יעוד לעתיד.
