פלה עטרת ראשנו, ניצחו אראלים את המצוקים. גדול פייטני זמננו, ליאונרד הכהן, נתבקש לישיבה של מעלה.
הרלנ”כ, רבי ליאונרד הכהן, הוא בין הפייטנים הפוריים, המעמיקים והמצליחים ביותר של יהדות זמננו. הוא נולד בשנת 1934 למשפחה יהודית במונטריאול, התחיל לפרסם מיצירותיו הכתובות באמצע שנות החמישים. הוא התחיל להקליט את פיוטיו בשנות השישים, ופעילותו בתחום זה היא שהפכה אותו לאייקון תרבותי בין-לאומי.
המורשת היהודית שלו ניכרת בהרבה מהפיוטים שלו, הרבה מדי מכדי שניתן יהיה לסקור את ההשפעה שלה במאמר קצר כמו זה. במקום זאת, נביא כאן מספר דוגמאות מעניינות לשימוש שלו בטקסטים יהודיים – כמו גם נוצריים – בכמה מיצירותיו, שידגימו את השימוש שלו בשני מוטיבים מרכזיים: הנשגב והאהבה. כאן אביא ואנתח חלקים מהטקסט של כל פיוט, אך אין זה מספיק כדי להבין עד הסוף את הרושם הנוצר מהם. לכן אני ממליץ לקוראים להאזין לפיוטים המדוברים על מנת לקבל את הרושם המלא מהם.
היצירה הראשונה שנבחן כאן, “Story of Isaac”, היא פיוט מוקדם שהופיע באלבומו השני של רלנ”כ, “Songs From a Room”, שפורסם ב-1969. כפי שהשם מרמז, הפיוט עוסק בעקידת יצחק:
The door it opened slowly, My father he came in / I was only nine years old […] He said, “I’ve had a vision / And you know I’m strong and holy, / I must do what I’ve been told.
הרעיון לספר את סיפור העקידה מנקודת המבט של יצחק הוא מקורי אמנם, אך לא לחלוטין חסר תקדים.
במדרש פסיקתא לרב כהנא יש תיאור דומה, המושם בפיו של יצחק כשהוא מדבר אל אמו, שרה:
“נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות והעלני לראש הר אחד, ובנה מזבח וסידר את המערכה והעריך את העצים והעקידני על גבי המזבח ונטל את הסכין בידו לשחטני, אילולי שא’ לו הקב”ה אל תשלח ידך אל הנער כבר הייתי שחוט”.
הסיכוי שרלנ”כ הכיר את המדרש התנאי בעת שהוא חיבר את “Story of Isaac” אינו גדול, אמנם, אך נראה שבכל זאת קיים דמיון מסוים בין המדרש לבין שורה נוספת בפיוט הרלנ”כי:
Then my father built an altar, / He looked once behind his shoulder, / He knew I would not hide.
בכל אופן, מגמתו של הרלנ”כ בפיוט זה מתבהרת במילים הבאות:
You who build these altars now / To sacrifice these children, / You must not do it anymore. / A scheme is not a vision / And you never have been tempted / By a demon or a god
נראה כי רלנ”כ מבקש להעביר מסר פוליטי, המשווה את העקידה לקונפליקטים מודרניים, כגון מלחמת וייטנאם. כזכור, הפיוט פורסם בשיא המלחמה, בשנת 1969. לדעת הרלנ”כ, ההבדל בין המלחמות הללו לעקידה טמון בכך שהמלחמות אינן נערכות בהשראת ציווי אלוהי. בהיעדר השגחה עליונה, לאנושות אין רשות לעקוד ולהקריב את ילדיה, או את עצמה, כפי שמדגימה השורה:
“You were not there before, / When I lay upon a mountain / And my father’s hand was trembling / With the beauty of the word.”
הפיוט הבא שנעסוק בו הוא כנראה הדוגמא הידועה ביותר להשפעותיו היהודיות של רלנ”כ. כוונתי כמובן לפיוטו הגדול “Who by Fire” , שנכתב בהשראת “ונתנה תוקף”, מזמור התפילה העתיק המופיע במחזור לראש השנה וליום הכיפורים. החלק הרלוונטי מן התפילה הינו:
בראש השנה יכתבון / וביום צום כיפור יחתמון / כמה יעברו וכמה יבראו / מי יחיה ומי ימות / מי בקצו ומי לא בקצו / מי במים ומי באש / מי בחרב ומי בחיה / מי ברעש ומי במגפה […] ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה.
רשימה המיתות בתפילה היא ארוכה ומפורטת, וכוללת הרבה יותר ממה שכללתי כאן. פיוטו של הרלנ”כ, שהלחן שלו, בפרט באקדמה, מזכיר לחנים של פיוטים יהודיים-ספרדיים נכתב בדפוס דומה לזה שהבאתי כאן:
And who by fire, who by water / Who in the sunshine / who in the night time / Who by high ordeal, who by common trial / Who in your merry merry month of may, / Who by very slow decay, / And who shall i say is calling?
שוב, רשימת הגורלות נמשכת הרבה מעבר למה שהבאתי כאן, ומרכיבה למעשה את השיר כולו – פרט לשורה יוצאת דופן אחת, אליה נגיע בהמשך דברינו.
דמיון סגנוני חשוב בין שתי היצירות הוא החזרה התכופה על צירופים קבועים של מילות קישור. בתפילה המקורית חוזרים הצירופים “מי ב… / ומי ב…”. באופן דומה בגרסא הרלנ”כית חוזרים הצמדים “who by… / and who by…”. החזרה התבניתית תורמת למוזיקליות של המילים ומדגישה את התקרבותו של הגורל הממתין לבני האדם, שגם אם יתמהמה בוא יבוא.
למרות זאת, בתפילת “ונתנה תוקף” נשבר הדפוס הזה בשורה “ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה”. כך מציעה היצירה הרבנית למתפלל אפשרות בריחה מהגורל, הבלתי נמנע כביכול. רלנ”כ אינו מסמן אפשרות בריחה כזאת. במקום זאת, שבירת התבנית אצלו היא בשורה החותמת את כל הבתים בפיוט: “And who shall I say is calling?”.
שלא בהקשר, שורה זאת יכולה להיחשב לביטוי יומיומי, כזה שאנשים רגילים להשתמש בו בשיחות טלפון. אך בהקשר הזה הביטוי מקבל משמעות של תהיה קיומית: מיהו הקול הקורא? איזה מנוס יש לנו מהקיום הארצי המסוכן הזה? שאלות אלו עולות מפיוטו של הרלנ”כ, אך אינן זוכות לתשובה. שוב אנו מוצאים את עצמנו פנים אל מול היעדרן של השגחה אלוהית ומציאות רוחנית בעולם המודרני.
אם שתי הדוגמאות הקודמות יצרו רושם עגום לגבי היעדרה של משמעות נשגבת בחיי אנוש, הדוגמא הבאה תציג את הפתרון שמציע, לדעתי, הרלנ”כ לבעיה זו. כוונתי לפיוטו משנת 1988 “Ain’t No Cure for Love” , ובפרט לבית אחד בו:
I walked into this empty church I had no place else to go / When the sweetest voice I ever heard, whispered to my soul / I don’t need to be forgiven for loving you so much / It’s written in the scriptures / It’s written there in blood
I even heard the angels declare it from above / There ain’t no cure / There ain’t no cure, / There ain’t no cure for love.
כאן אנו פוגשים סוף סוף בחוויה רוחנית של מפגש עם מציאות רוחנית, מעבר לזו הארצית. המסר שנושא כאן השליח האלוהי אינו, כב”ונתנה תוקף” ש”תשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה”, אלא דווקא כי הדובר אינו זקוק למחילה על אהבתו הרבה. כך, רגש האהבה של הדובר מקבלת גושפנקא אלוהית, רושם המתחזק כאשר הדובר מייחס את האהבה הארצית שלו אף לכתבי הקודש ולמלאכים.
הרושם כי, בעיני הרלנ”כ, הופכת האהבה הארצית למושג רוחני-טרנסצנדנטלי יתגבר אם נשווה את הטקסט כאן למקורות נוצריים אותן הוא מזכיר. המוטיב של מסר אלוהי המועבר בעת ביקור אקראי בכנסיה מזכיר סיפור ידוע אודות הנזיר הנוצרי הראשון, אנטוניוס הקדוש. כפי שכותב אתנאסיוס מאלכסנדריה, אנתוניוס נכנס לכנסיה יום אחד ושמע את הדרשן מקריא פסוקים מתוך הברית החדשה: “אם חפצך להיות שלם לך מכור את רכושך ונתת לעניים והיה לך אוצר בשמים ושוב הלום והלכת אחרי” . נראה היה לאנתוניוס כי יד אלהים היתה בכך שאז נקראו דברי הקודש, וכאילו לא נועדה הקריאה אלא בעבורו, והוא יצא מיד מן הכנסייה ונתן את האדמה אשר ירש מהוריו [..] במתנה לאנשי כפרו.
הגילוי שחווה אנתוניוס בכנסיה קרא לו לשחרר עצמו מרכושו עלי אדמות, מה שהפך אותו לנזיר מתבודד. בספרו “וידויים” מספר אוגוסטינוס הקדוש כיצד סיפורו של אנטוניוס היווה לו השראה לפתוח את כתבי הקודש באופן אקראי ולקרוא את הפסוק הראשון שהוא מוצא:
וכהתהלך באור היום נתהלכה בצניעות לא בזוללות ובשכרון ולא בגילוי עריות ועשות זמה ולא במריבה וקנאה כי אם-לבשו את-האדון ישוע המשיח ודאגו לבשרכם אך-לא להגביר התאות.
אם כן, הן אנטוניוס והן אוגוסטינוס האמינו בתפישה הממקמת את העולם הרוחני במקום גבוה ונפרד מן העולם הפיזי. לדעתם, על מנת למצוא חוויה נשגבת בעולם הזה צריכים בני האדם להתכחש לתאוותיהם הגופניות. רלנ”כ, לעומת זאת, רואה באהבה הארצית חוויה טרנסצנדנטית. זוהי אותה האהבה שגורמת לו, במקום אחר בפיוט, לומר:
“I’m aching for you, baby / I can’t pretend I’m not / I need to see you naked / In your body and your thought.”
אכן, הגברת התאוות.
לסיכום, ראינו כי הפניה למקורות דתיים מהווה מוטיב חשוב בפיוטי הרלנ”כ. מוטיב זה משווה את הריקנות שבעולם המודרני עם הנשגב ועם ההשגחה האלוהית הניכרת בכתבים העתיקים. יצירתו מספידה את תחושת הנשגבות הזו בחיינו שלנו, ומציירת תמונה של העולם המערבי המודרני כעולם מנוכר, קר ובודד.
אבל הוא גם מציע פתרון לתחושת ניכור זו: האהבה, לצד המוסיקה, מוסיפה נופך נשגב לחיים האנושיים. נקודה זו ניכרת במיוחד אם נבחן את המילים לאחד מפיוטיו הידועים ביותר, “הללויה”. לעניות דעתי, מלים אלו מדברות בעד עצמן:
Maybe there’s a God above / But all I’ve ever learned from love / Was how to shoot at someone who outdrew you […] You say I took the name in vain / I don’t even know the name / But if I did, well, really, what’s it to you? / There’s a blaze of light in every word / It doesn’t matter which you heard / The holy or the broken Hallelujah / And even though it all went wrong / I’ll stand before the Lord of Song / With nothing on my tongue but Halleluja.
לקראת מותו שיתף רלנ”כ פעולה עם מקהלת בית הכנסת בו הוא חגג את בר המצווה שלו. השיר you want it darker שפותח את אלבומו האחרון הוא תפילה אישית ומלנכולית. כמו “Who by fire”, גם כאן הוא מתכתב עם תפילה ליום הכיפורים, הפעם עם “הנני העני ממעש”. הפזמון החוזר מעיד, כנראה, שהוא ידע שהסוף קרוב: “הריני, הריני, I’m ready my lord”.
נעם מיינרט-וינוקור הוא בוגר תכנית ׳אביב׳ של הישיבה החילונית בתל אביב, התכנית להכשרת מנהיגות יהודית חברתית.
