ניצוצות של אור בחיינו | פרשת וישב (חנוכה)
כסלו תשפ”ד – דצמבר 2023
עינת לוי
הערב נדליק נר חנוכה ראשון, חנוכה של מלחמה. יחד עם כובד העצב המרחף באוויר, נתכנס סביב נרות החג וננסה למצוא ניצוצות של אור בחיינו.
אחד העקרונות של הדלקת נרות חנוכה הוא “נר איש וביתו” (תלמוד בבלי, שבת כ”א ע”ב). חובת הדלקת הנרות הבסיסית במסורת היהודית היא נר אחד לבית. בית במובן של משפחה, האנשים השותפים לנו במרחב החיים האינטימי והקרוב. הרעיון של “נר איש וביתו” מכוון אותנו להאיר קודם כל את המרחב הביתי, המשפחתי שלנו, אפילו לפני המרחב האישי – “נר לכל אחד ואחד” (בשונה מהאופן בו אנחנו רגילים לחשוב על ה”אני” כבסיס ההתרחשות בחיינו). המשפחה היא עמוד תווך מרכזי במסורת היהודית, בעיקר בשל יכולתה להיות ציר מחבר בין עבר, הווה ועתיד. המשפחה מחזיקה מסורות, מנהגים ותרבות אותם קיבלה מאבותיה ואותם היא מעבירה הלאה בכח השיגרה והמעשה היומיומיים. העברת סיפור חנוכה ומנהגיו, כמו מסורת ליל הסדר, וכמו ההתכנסות תחת הסוכה בחג הסוכות, נעשית בחיק האנשים הקרובים לנו, אלו שחולקים איתנו את החיים במובנים הכי יסודיים. ההקשר האנושי בו זהותנו מתעצבת על מרכיביה העדינים ביותר. עם ישראל הוא משפחה של משפחות, רשת של הקשרים אנושיים החולקים תרבות עתיקת יומין, מעבירים אותה מדור לדור ומעצבים אותה כל העת ברוח הזמן והמקום.
פרשת תולדות מאפשרת לנו לעמוד עוד קצת על איכותה ומהותה של היחידה המשפחתית. אחרי הסולחה הגדולה בין יעקב ועשו, מתחילה פרשת השבוע בהכרזה: “אלה תולדות יעקב” (בראשית לז, ב). באופן מפתיע ובניגוד לציפיות, הסיפור שיתחיל להתגולל מעתה הוא לא סיכום חייו של יעקב עד כה, אלא סיפורם של צאצאיו. תחת הכותרת “תולדות יעקב” נכללים דווקא קורות חייהם של בניו הממשיכים את השושלת. סיפורה של משפחת יעקב הרחבה. פגשנו דבר דומה גם בפרשת חיי שרה. הפסוק המסכם את חייה של שרה, איננו חותם את תיאור תולדות חייה, אלא דווקא פותח את סיפור משפחתה מכאן ואילך. “ויהיו חיי שרה מאת שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה” (בראשית כג, א). גם פה, הכותרת לא מתאימה להמשך הסיפור ומעוררת הרבה שאלות.
מה ראוי להכלל תחת הכותרת “תולדות חייו של אדם”? מה נחשב חלק מחיינו? את מה אפשר לזקוף לזכותנו או לחובתנו – האם רק דברים הקשורים אלינו ישירות, אירועים שהשתתפנו בהם בעצמנו, או חוויות שחווינו בגופנו אנו יכולים להיות חלק מהסיפור שלנו? האם יש עוד מעשים המתרחשים בעולם וגם בהם יש לנו חלק, גם אם לא נכחנו בהם באופן פיזי של ממש? ומה המשמעות של כל זה?
ההתחלה של פרשת תולדות יכולה לתת לנו תשובה מסויימת. נדמה שהיא רוצה להגיד לנו שקיומו של אדם, קיומנו שלנו, לא מוגבל בזמן ובמקום. להבנה הזו יש שתי משמעויות מרכזיות. האחת היא שסך כל אחד מאיתנו הוא גדול יותר מהכאן והעכשיו. זוהי ידיעה שיכולה להיות מנחמת מאוד ומרחיבת לב. כל פעולה שפעלנו, כל השפעה ששפענו מתגלגלת בעולם ומעצבת אותו. לעולם נישא איתנו את חלקנו הקטן בתוך הקיום הגדול, והקיום הגדול יישא אותנו לעולם בדרכים המיוחדות לו. המשמעות השנייה היא זו הנובעת מהראשונה – יש לנו אחריות גם על הדברים הקשורים אלינו בעקיפין. התשובה לשאלה מה נכלל ב”תולדות חיי” מחייבת אותי למשנה זהירות ואחריות כלפי כל איש ואישה, מעשה או תהליך שאני נוגעת בו. הידיעה שעמדותיי ומעשיי ממשיכים להשפיע במעגלים גדולים יותר מאלו הגלויים לי, מבהירה את גודל האחריות המונחת על כתפי בעת שאני פועלת בעולם.
שתי הפרשות- פרשת חיי שרה ופרשת וישב מדגימות את הרעיון הזה בהקשרים של משפחה. להיות ראש משפחה, אמא או אבא, זה דבר דרמטי. משפחה היא דבר להתברך בו והיא גם אחריות גדולה. חינוך וגידול ילדים, בניית המשפחה, החוויות המשותפות, הנחת, וגם האתגרים וההתמודדויות כולם נמצאים במרחב ההשפעה של ראש המשפחה. בכוחה להשפיע ולעצב את חיי המשפחה שלה כהבנתה וכחכמתה. אלא, שמעבר לאחריות המידית על האינטראקציות שאני, כאמא, שותפה להן במישרים, יש לי גם חלק בדברים שיקרו כשכבר לא אהיה שם. ההבנה שגם ההתנסויות והבחירות שעושים ויעשו בני ובנותיי, נכדי ונכדותיי נחשבות לחלק מהסיפור שלי, היא בו זמנית זכות גדולה וגם אחריות גדולה. זה הרעיון של “אלה תולדות יעקב”. חייו והשפעתו של יעקב שאינם מוגבלים לימי חייו ממש, אלא ממשיכים להתקיים בליבם ובמעשיהם של צאצאיו. לטוב ולמוטב.
שבת שלום.
