״לחילוני – אין ריבון. לסתירות שבעולמו אין הגיון אין לו עבודת השם, ואין לו על מי לסמוך. הכל עליו, בכל ענוות קטנותו: עליו ועל כתפיו, תמיד, גם בשכבו לנוח.. הדתיים מרובים, הלא דתיים מרובים יותר, ואילו החילוניים מעטים. עמידתם שלהם תובעת יותר מדי. אומץ לראות ועוז לשאת באחריות״. (ס. יזהר, העוז להיות חילוני)
חנוכה הוא חגיגה לחילוניות היהודית, אין חג טוב ממנו לחגוג את הגבורה שבלהיות חילוני. אין מדובר בחילוני ה”לא דתי” זה אשר מעדיף לא לקחת אחריות על מורשתו ותרבותו ומעדיף להשאירם בידי נציגי היהדות הרבנית שיערכו את טקסיו, יחנכו את ילדיו ומפעם לפעם יפנה אליהם במצוקותיו. וגם אין מדובר בחילוני המתנכר, זה שאינו רוצה דבר עם יהדותו והיה מעדיף שמדינת היהודים תהיה מדינה ללא כל סממן יהודי ושבבתי ספר יצמצמו את שעות לימוד היהדות ככל האפשר. אילו בחירות שאין בהן גבורה, רק התנגדות וכניעה. הגיבור הוא החילוני אשר יש לו אומץ לשאת באחריות ולראות עצמו כבן בית וכמוביל בתרבותו היהודית.
עיון מהיר במקורותיו של חנוכה מלמד אותנו שהעוז החילוני הזה נמצא בליבה של התרבות שלנו מערש יצירתה:
חגי אור נפוצים בתרבויות רבות בעולם. בתקופה זאת של דצמבר, הימים מתקצרים והולכים עד אשר בסוף דצמבר חל שינוי והאור מתחיל לגבור על החושך. מפורסם בעניין זה המקור התלמודי (תלמוד בבלי, עבודה זרה ח’ ע”א) המתאר את האדם הראשון החושש שהעולם עומד להסתיים בחשיכה מוחלטת ולכן מקיים 8 ימי תענית. ואכן, ראו זה פלא, האל נשמע לו, הימים הולכים ומתארכים והאדם הראשון שלנו עושה חגיגה. כל מי שהביט מהופנט בחנוכייה, בעץ קריסמס או היה תחת מתקפת זיקוקין בחג הדיבאלי ההודי יכול לתאר לעצמו שחגיגה זאת היתה מלאה באור ואש.
כך גם אבותינו ראו בתקופת שנה זאת הזדמנות מצוינת לחגוג את ניצחונם של החשמונאים על היוונים:
וישימו את הקטורת על המזבח, ועל המנורה העלו את נרותיה להאיר במקדש…(נא) ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט…(נג) ויפלו על פניהם וישתחוו לה’ על אשר נתן להם עוז ותשועה. (נד) ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם. (ספר חשמונאים א’, פרק ד’)
ניתן לראות בקטע קצר זה שנכתב בסמוך למאורעות עצמם עד כמה השימוש במוטיב האש והאור משמעותי בחגיגה, החוגגים לא הפנו את גבם לתרבות עבודת הכוכבים, אלא השתמשו בה ובנו עליה רובד נוסף. כן ניתן להבחין שאבותינו לא חגגו אירוע ניסי, אלא את הכח שניתן להם כבני אדם לפעול בעוז.
לאחר חורבן בית שני, בתקופת התנאים, כאן בא”י מתחילה להתגבש התפילה – הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אֲנַחְנוּ מַדְלִיקִים עַל הַנִּסִּים וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהַם בַּזְּמַן הַזֶּה … (מתוך התפילה)
כאן הסיפור מסופר מזווית המתאימה לעולמם של אנשים אשר חיים לאחר החורבן, בעידן בתר מקדשי , לכן אין להם עניין בלהלל את חנוכת המזבח ואת המאבק על הזכות להקריב קרבנות. הם אדריכלים של יהדות מתחדשת אשר שמה במרכז את הלימוד ואת התפילה ולכן סיפור הלחימה החשמונאית הופך כאן לשולי ואילו הסיפור המרכזי הופך להיות הנס אשר חולל האל.
ככל שיעברו השנים יהפוך סיפור הניצחון החשמונאי לשולי יותר ויותר עד שיגיע לתלמוד הבבלי כהערה במסכת שבת על כך שמרכזו של החג הוא לא הנצחון החשמונאי אלא הנס שאירע לאחריו ואיפשר למנורה לבעור במשך שמונה ימים (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ”א, עמוד ב’). ברור שזווית סיפורית זאת מתאימה יותר לעולמם של חכמי בבל העומדים בראש מפעל גלותי עצום מימדים.
ובחזרה אלינו, אנו שלקחנו לעצמינו את העוז להיות חילונים, חזרנו כאן לארצנו והמשכנו לחגוג את חנוכה שלנו:
הָאִירוּ, הַדְלִיקוּ נֵרוֹת חֲנֻכָּה רַבִּים!
עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת אֲשֶׁר חוֹלְלוּ הַמַּכַּבִּים. (מרדכי ריווסמן)
אל מול הניסים והנפלאות שעשית לאבותינו מציב המחבר את הנסים והנפלאות אשר חוללו בני האדם. ומחבר בחיבור ישיר ביננו, העושים כאן היום מעשה אנושי חילוני, לבין אבותינו החשמונאים שלחמו על אדמה זאת אלפיים שנה לפנינו. זוהי איננה חילוניות ריקה מתוכן, זוהי חילוניות עמוקה המישירה מבט אל מורשתה ותרבותה ומתוכן מספרת את הסיפור שלה.
וכמובן שלא ניתן לסיים ללא שירו הידוע של אהרון זאב:
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם
– וַיְּהִי אוֹר!
עובדת היותנו חילונים איננה אומרת שסיפור הנס אינו חלק מהתרבות שלנו, אנו נושאים אותו עמנו כמקור השראה לפעולתנו, אך פועלים יום יום באחריות לתיקון האדם והחברה מתוך ידיעה שלנו הנס לא קרה וכנראה גם לא יקרה. לכן עבודתנו כאן היא לחצוב, בזכות המבוכה החילונית שלנו. בסלע, אדם, עד דם – עד שיהיה כאן אור.
ניר ברוידא הוא סמנכ”ל בינ”ה.
