נקרא לנערה ונשאלה את פיה – פרשת חיי שרה
ניר ברוידא
כל כך הרבה שנים עברו ועדיין מהדהדת הפרשה שלנו בנאומה של עדי אשכנזי בכנסת: “מה שמשותף לכולנו זו העובדה שאנחנו לא מוכנות יותר לשתוק. לא מוכנות יותר שיחליטו בשבילנו. לא מוכנות יותר שידברו עלינו בלעדינו… אנחנו לא שקופות, אנחנו לא בובות על חוט, אנחנו נשים חזקות, חכמות, אמיצות .”
פרשת חיי שרה נפתחת בטרגדיה של שתיקה- מותה של שרה לאחר ששמעה על עקידת בנה, ומסתיימת בתיקון- כאשר משפחתה של רבקה שואלת את פיה האם היא מסכימה להינשא ליצחק.
סיפור העקידה הידוע כל כך מחובר באופן ישיר למותה של שרה. רש”י קובע שמותה של שרה מתרחש בסמוך לסיפור העקידה: מדרש תנחומא מספר שבזמן שאברהם לקח את יצחק להר המוריה, שרה לא ידעה דבר על המתרחש. היא לא הייתה שותפה להחלטה הגורלית הזו, ולא נועצו בה לגבי גורל בנה היחיד. השטן, שראה בכך הזדמנות, התחפש לדמותו של יצחק והופיע בפני שרה. הוא תיאר באוזניה בפרטי פרטים את המסע המפחיד ותיאר את העקידה: “נטלני אבי והעלני הרים והורידני בקעות… ולקח את הסכין לשחטני”. סיפר לשרה כיצד אביו לקח אותו, העלה אותו להרים, הוריד אותו לבקעות, ולבסוף – הרים את המאכלת לשחוט אותו. שרה, ששמעה את התיאור הנורא הזה על בנה היחיד שכמעט נשחט, שרה לא יכלה לשאת את הבשורה המזעזעת. ליבה לא עמד בעוצמת הידיעה ועצם המחשבה על הסכנה שבנה היה נתון, והיא נפטרה במקום.
יצחק ברגישותו הרבה חזה את התגובה הקשה של אימו, אולי בשל כך אברהם נמנע מלהתייעץ עם אשתו לפני שיצא אל הר המוריה, הוא היה נחוש לבצע את שהוטל עליו וחשש שתמנע זאת ממנו.
לעומת זאת, בסוף הפרשה כאשר משפחת רבקה מתלבטת האם לשלוח את רבקה לארץ כנען על מנת להתחתן עם יצחק , הם עושים את המעשה הכל כך פשוט ומתבקש : “נקרא לנער(ה) ונשאלה את פיה” (בראשית כ”ד, נ”ז). זהו תיקון למעשה הקודם – הכרה בזכותה של מי שתמשיך את השושלת, יחד עם יצחק שניצל מן העקידה, להחליט על גורלה. רבקה עונה בביטחון: “אלך”, ובכך מביעה את רצונה החופשי ודעתה העצמאית.
דווקא עכשיו, בשנה כל כך קשה, שכל כך הרבה גברים, בנים, אחים ואבות מאבדים את חייהם בקרב או נפצעים פציעות גופניות ונפשיות שיסחבו איתם עוד זמן רב, אנו מוכרחים להתעקש על השמעת קולן של נשים במרחבים שונים – בפוליטיקה, בצבא, במקומות העבודה, ובמרחב הציבורי בכלל. הפרשה מלמדת אותנו שהשמעת קול אינה רק זכות בסיסית, אלא גם בכוחה למנוע טרגדיות אנושיות.
הסיפור של משפחת רבקה, מזכיר לנו שגם במסגרת מסורתית ניתן לתת מקום לקול הנשי, להקשיב לו ולכבד אותו. הסיפור של יצחק מזכיר לנו שהאחריות להשמעת הקול הנשי אינה רק על הנשים עצמן, אלא על החברה כולה.
פרשת חיי שרה, על שני הסיפורים המנוגדים שבה, מזכירה לנו את המחיר הכבד של השתקת נשים, ומציעה מודל מתקן של הקשבה והכלה. עלינו להמשיך בדרך התיקון, ולהבטיח שקולן של נשים יישמע, ויילקח בחשבון בכל הכרעה משמעותית בחיינו.
שבת שלום!
