בזמן שהתותחים באוקראינה רועמים ובכל יום שעובר באה “אמא אחר אמא בקהל השכולות” אנו נקרא השבוע בפרשת שמיני שבמרכזה מוות פתאומי וטרגי של שניים מבניהם של אהרון ואלישבע.
וביום השמיני
הפרשה, כשמה, מתרחשת ביום השמיני, “ביום שאחרי”- שבעה ימים ארכה המלאכה המדוקדקת של בניית המשכן, במהלכה גם ערך משה חפיפה לאהרון, חנך אותו על כל מלאכות המקדש והסמיך אותו ואת בניו לכהונה. אולי הסיבה לכך שניתן ל”יום שאחרי” מעמד מיוחד קשורה בטרגיות שבלב הפרשה שלנו – בשבעת הימים כולם דרוכים, יש הרבה טקסיות ותשומת לב לכל פרט. אך היום השמיני, שהוא גם היום הראשון של השגרה, מועד לפורענות. הטקס נחתם בשיא של ירידת כבוד ה’ למחנה, לאחר מכן מקפלים את הדגלים והתפאורה ואז מתרחש האסון הנורא:
נדב ואביהוא בניו של אהרון, עושים טעות של מתחילים ומקרבים אש זרה אל המזבח, בתגובה יוצאת אש מהמזבח ואוכלת את שניהם.
תגובתו של אהרון למוות הפתאומי של שני בניו, מפתיעה: “וידם אהרון” אהרון שותק וממהר לחזור לעבודת הקודש . מדוע שתק אהרון? כיצד יכול היה להמשיך בעבודתו לאחר אסון נורא כל כך שהתרחש ממש לנגד עיניו ? ומה האחריות של אהרון ושל משה כלפי האירוע ? האם לא היו צריכים להזהיר את שני הבנים לפני שנכנסו לשטח האש המסוכן של עבודת הקורבנות? השאלות האלו נשארו פתוחות וימשיכו להדהד בכל שנה שנקרא בפרשה הדרמטית הזאת.
תימרות עשן
אך השנה, ארצה להיות עם תמונות הנשים אשר נפלטו מבתיהן באוקראינה, יחד עם ילדיהן ומתדפקות על דלתות המערב חסרות כל וחסרות קול, כאשר הגברים נשארו מאחור לעסוק בעבודת הקורבנות של המלחמה.
אלישבע בת עמינדב אשתו של אהרון הכהן. את תגובתו השותקת של אהרון האב מזכירה הפרשה, וכך גם את תגובתו המעשית של הדוד משה אשר מייד מארגן את סידורי הקבורה וממנה את האחים הצעירים למחליפים. אך מה עשתה האם?
את החוסר הזה , כדרכם בקודש, משלימים לנו חז”ל בשיר השירים רבה:
“מי זאת עולה מן המדבר” – מדבר באלישבע בת עמינדב.
אמרו: אלישבע בת עמינדב ראתה חמש שמחות ביום אחד: ראתה יְבָמָהּ מלך, ואחִיהָ נשיא, ובעלה כהן גדול, ושני בניה סגני כהונה, ופנחס בן בנה משוח מלחמה.
כיון שנכנסו בניה להקריב יצאו שרופין ונהפכה שמחתה לאבל, מיד נעשית כתימרות עשן.“
המדרש מספר לנו על היום הנורא של אלישבע, יום ששונה הפך ליום אסונה. היום בו התכוונה לחגוג את הפיכת בעלה לכהן גדול ואת שני בניה לסגניו הפך ליום אשר בו הפכה לאם שכולה. ובשונה מהגברים המעשיים והשותקים אשר עמדו דום מול האסון הנורא והמשיכו בשגרה, אלישבע נעשית כתמרות עשן , ממש כמו בניה אשר הפכו ממקריבים לקורבנות.
המדרש הנורא הזה מזכיר לנו שבזמן שמיתמרות תימרות העשן מעל אזורי הלחימה, הופכות אמא אחר אמא לתימרות עשן גם הן.
ולהן אקדיש את התפילה שנשא נשים המדינה הרצוג בבית כנסת נוה שלום באיסטנבול בשבוע שעבר:
‘עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ועל כל העולם ואמרו: אמן'”.
