סדר בתוך אי-ודאות
במדבר
השבוע מצאתי את עצמי מסדרת ארונות בגדים, אחת מהפעולות המאוסות עליי ביותר, אבל איכשהוא באופן מפתיע, מצאתי את הפעולה מרגיעה, בתוך שבוע שלא מעט מהתוכניות שלי השתבשו והצטרפו לחוויית הכאוס הכללי שאני חווה כמו רבים מאתנו בתקופה הזו.
כמה סימבולי, היה להעמיק רגע אחרי בפרשת במדבר.
פרשת במדבר פותחת את ספר במדבר, ודרך שמה היא מסמנת את מה שעתיד להתרחש בספר כולו: סיפור המסע של בני ישראל במשך ארבעים שנה במרחב של אי-ודאות, סכנה וחוסר יציבות. תקופה של מבחנים והתנסויות, שבהן תעוצב זהותו של עם ישראל בדרכו אל הארץ המובטחת.
מפתיע לגלות שדווקא פרשת הפתיחה, הראשונה במסע הארוך, אינה עוסקת בדרמות הגדולות של המדבר. היא נפתחת בציווי יבש לכאורה -למנות את כל בני ישראל:
“שְׂאּו אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל“.
שבט אחר שבט, נספר ונפקד. שבט לוי נספר בנפרד ומופקד על עבודת המשכן. הפרשה מתארת בפרוטרוט כיצד חנו השבטים סביב המשכן, וכיצד נסעו – כולל תיאור העבודה הייחודית של בני קהת, שנשאו את כלי הקודש במסעות.
מי שקורא את הפסוקים והמדרשים המציגים את תמונת מחנה ישראל במדבר, לא יכול שלא להתפעל: זמן קצר בלבד עבר מאז היציאה המבוהלת והכאוטית ממצרים – וכבר מתארת התורה סדר מדויק, כמעט צבאי, של עם שלם.
במרכז המחנה – המשכן. סביבו – משפחות שבט לוי: משה ואהרן ובניו במזרח (פתח המשכן), בני גרשון במערב, קהת בדרום, ומררי בצפון. מסביב למחנה הלווים – שנים-עשר שבטי ישראל.
לא רק שחנו כך – הם גם נסעו כך. כשלכל שבט – דגל, סמל וזהות ייחודית משלו.
קל לחשוב שסדר וארגון הם עניין טכני בלבד, אך למעשה – הצורה יוצרת מהות.
הסדר החיצוני מבטא את מהות פנימית. כדי לנוע בתוך מרחב של אי-ודאות, כל אדם צריך לדעת את שמו, את זהותו. בשם מה הוא פועל? מה תפקידו? ואיזה דגל הוא נושא?
אבל לא מספיק להסתכל רק פנימה אל עצמנו– צריך להסתכל גם מסביב.
צריך למנות את מי שצועדים איתנו. מה שמם? איזה דגל הם נושאים? וכיצד אנחנו פועלים יחד בסנכרון בתוך עולם משתנה ובלתי צפוי.
ובמרכז – משכן.
הוא נקודת ההתכווננות, המצפן הערכי, שמולו כל אחד ואחת צריכים וצריכות למקם את עצמם.ן שוב ושוב לאורך הדרך.
הבחנה זהותית זו – האישית והקבוצתית שמתחילה בסדר טכני לכאורה – מאפשרת לנו לנווט ולצעוד גם בתוך ערפל, בתוך מדבר.
גם אנחנו בעיצומו של מרחב מדברי במציאות חיינו- מציאות רווית כאב, חוסר ודאות וחיפוש כיוון – נדרשים להיענות לקריאה הזו. לסדר להתפקד. לערוך בירור זהותי – אישי קהילתי ולאומי. להכיר כל חלק במערכת , להעריך את ייחודו ולפעול יחד באופן שיאפשר תנועה מחודשת, משותפת, כזו שממוקדת בליבת הערכים שלנו.
ובאמת אנו עדים לצורות כאלה של התפקדות, בצה”ל ובמערך המילואים, בהתנדבות העצומה שצמחה אחרי השבעה באוקטובר, ובקהילות שמשקמות את עצמן בצפון ובדרום.
אולם לצד זה – יש התפרקות, מאבק על דגלים ותחושה של אובדן מצפן. מצב שמחייב אותנו לשוב לארגן, לסדר, לפקוד. לחזור ולהציב משכן בתוכנו.
כשרש”י נדרש לשאלה: מדוע הקב”ה מצווה למנות את בני ישראל שוב ושוב (שהרי קדמו לכך ספירות נוספות)? הוא מניח רובד נוסף לעצם הספירה.
“מתוך חיבתן לפניו – מונה אותם כל שעה“.
זוהי ספירה שהיא ביטוי של אהבה, כמו אדם שמונה שוב ושוב את אוצרותיו היקרים.
קשה להתעלם מהדמיון ומהשוני בין הספירה שבתחילת הפרשה לבין הספירה שאנו מונים היום. פרשת במדבר מונה שבט אחרי שבט, את כל הנוכחים. ואילו אנחנו מונים דווקא את הנעדרים. את מי שאינו איתנו, את החללים, את החטופים. את כל מי שחסר בתוך השבט שלו. כל מי שנעדר מן הספירה.
סופרים ימים למניין המלחמה. סופרים חללים ומשפחות שהצטרפו למעגל השכול. סופרים אנשים ונשים שנתגעגע אליהם וסופרים את מי שצריכים וצריכות לחזור אלינו. חמישים ושמונה חטופים וחטופות.
השבוע תיארה נעמה לוי בכיכר החטופים כמה היה משמעותי עבורה לראות עוד בשבי את הדגלים המונפים בכיכר.
איזו תחושה של חוסן, יוצרת הידיעה שבכל שעה ושעה- יש מי שראה אותך, דואג לך, אוהב אותך, “סופר אותך”.
זו ספירה של אהבה, שחושפת מחנה חסר שמתקשה לצעוד.
הלוואי ונזכה במהרה לספור במניין שלם.
שבת שלום.
