בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

סדר נשי: מזגו כוס מים למרים הנביאה

כמו מרים, שביטאה את ההודיה לאל בתופים ובמחולות, גם הרב פרומן לא חשב שעל האישה לרסן את מרחב הביטוי שלה, ולצמצם אותו למרחבים מוסכמים. בליל הסדר הקרוב, בואו נציב כסא אחד ריק, כדי לזכור את אלו שהבאר שלהן עדיין סכור.

פורסם ב-YNET

השנה זה יצא בול: חודש האישה, מרס, נפל בדיוק בין פורים לפסח. בשנים האחרונות קיבלו שני החגים האלה ניחוח פמניסטי: מן העבר האחד – ושתי ואסתר, שמהוות מודלים נשיים מנוגדים ומפרנסות ויכוחים נוקבים בשאלה מי מהן פמינסטית יותר אם בכלל; ומן העבר השני – המנהג ההולך ומתפשט של לילות סדר של נשים, שחוגגות את חירותן ונשיותן, וזוכרות את אחיותיהן שעדין לא השתחררו מהדיכוי והניצול.

במקום שבתי כאן, כחלק מהקהילה היהודית בניו-יורק, הפך הפן הנשי של פוריםופסח לחלק אינטגרלי מהשיח על החג, עד שכמעט ניתן לחשוב שמאז ומתמיד היו אלה חגים של נשים ועל נשים; ובתוך כך, משתלב בטבעיות חודש האישה לכדי חגיגה יהודית פמניסטית מרתקת.

בארה של מרים

חודש האישה הבינלאומי הוא הזדמנות נהדרת לבחון את סוגיית מקומה של האישה במרחב הציבורי והפרטי ומה עדיין טעון שיפור (הרבה). אחת הדמויות היותר צבעוניות ומעניינות בתרבות שלנו היא מרים הנביאה. בסדרי הנשים בפסח נהוג להחליף את כוסו של אליהו בכוסה של מרים, שהיא בדרך כלל כוס של מים ולא יין, ולספר על בארה של מרים, שליוותה את בני ישראל במסעם במדבר וסיפקה להם מים חיים במהלך נדודיהם.

המושג “בארה של מרים” הוא אחד המסקרנים בכתובים שלנו, ואגדות מסטיות מרתקות נקשרו בו: יש שאומרים שהבאר נבראה בערב שבת בין השמשות, ויש המפליגים בסגולות הריפוי של מימיה; יש שיכולים להישבע שששתו ממי הבאר שנגנזו בכנרת, ויש שיטענו שהם נגנזו בכלל בים התיכון.

מרים עצמה נתפסת כאישה יצרית ומלאת חיוניות, שחיה את חייה במלוא הווייתם ונתנה ביטוי מלא לרגשותיה, לא רק במלל, אלא אף בנגינה וריקוד. “וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת” (שמות טו). מרים ביטאה את ההודיה לאל על קריעת ים סוף, במחווה ספונטנית ששילבה גוף ונפש, חומר ורוח, והוותה השראה לדורות רבים של נשים וגברים יוצרים, שרים ורוקדים.

לשיר ביחד בדייט הראשון

לפני כשנה, בתקופת מהומות הדרת הנשים, השמיע הרב מנחם פרומן, זכר צדיק לברכה, קול צלול וברור בנושא: הוא הזמין לאירוע ה”שירה-תורה” שלו את הזמרתעלמה זוהר את החלילנית נטע גוניק. כשהיה נשאל אם אין לו בעיה עם שירת נשים, היה ענה בפשטות: “יש לי בעיה, אבל פתרתי אותה”; ובאחת השיחות הוא ממש זעם:

“איך זה שאתם מסתכלים ככה על אישה? אתם לא טועמים בשירה של אישה, אלא משהו סקסואלי? למה אין לכם יכולת להתייחס עניינית לאשה כבן אדם?!”.

לתלמידיו היה מייעץ כי הבילוי הנכון ביותר לדייט ראשון הוא לשיר יחד, כדי לחוש אם יש זרימה משותפת. כמו מרים, כך גם הרב פרומן, לא חשב לרגע שעל האישה לרסן את מרחב הביטוי שלה ולצמצמו רק למרחבים מוסכמים.

תרומתה של מרים בפרץ של הוויה וחיים, בזרימה מתמדת של מים זכים, מזכירים לנו, נשים וגברים כאחד, עד כמה העולם חסר כשלא ניתן מקום מלא ושווה לכולם. ואולי השנה, כשנחגוג את חודש האישה, או כשנסב לשולחן הסדר, נציב כיסא אחד ריק, על מנת לזכור את אותן אלה שסכר עדין נתון על בארן, ונעשה הכול בכדי שבשנה הבאה המצב יהיה קצת יותר טוב.


טובה בירנבאום היא ראשת הישיבה החילונית בינ”ה בפאלו אלטו

מאמרים נוספים: