סיכום המסע
פרשת דברים – חזון
גילי דבש ישורון
פרשת דברים פותחת את ספר דברים, שכשמו כן הוא, ספר שמספר את כל הדברים שקרו לעם ישראל מצאתו ממצרים עד הגעה לעבר הירדן המזרחי. הפרשה עושה סיכום של המסע של עם ישראל מצאתם ממצרים ועד הגעה לכניסה לארץ ישראל- האתגרים, המלחמות, האויבים, ההליכה במדבר, ומדי כמה פסוקים עולה גם מערכת היחסים המורכבת של העם עם אלוהים סביב אמון בהבטחות של אלוהים אחרי התקופה הטראומתית במצרים לצד הציפיות שלו מהעם שלא עומד בציפיות של אותה מנהיגות רוחנית.
המנהיגות של העם במהלך המסע הזה מורכבת מהרבה מאוד גורמים- אמון באלוהים, אמון במנהיגי השבטים, אמונה במשה, אמונה אחד בשני, אמונה בדרך. כמו במצב הנוכחי שלנו בארץ שבו אנו נדרשים לשוב ולבנות אמון אחד בשני, במנהיגות הקהילתית, המועצתית, המדינית, בתקופה שבה ברור שהמסע הוא ארוך, אך נקודת הסיום בו לא ברורה בהכרח.
לפני מספר שנים כתבה חברתי נופר יהוד סימפסון על פרשת דברים “יותר מהכל, המנהיג צריך שיהיה לו חזון לעתיד טוב יותר. זאת אנו למדים מתחילתו של הסוף של משה כמנהיג היחיד שעומד בראש העם. לא בכדי ההפטרה של פרשת השבוע לקוחה מתוך חזון ישעיהו והשבת מכונה גם ‘שבת חזון’ …. מנהיג המאחד את העם צריך שיהיו לו מילים ברורות שיבואו עם מעשים מדויקים”.
המרכיב של החזון בפרשה הזו מגיע יחסית מאוחר בכתבים, אבל ברור למשה שכשהוא מסיים את תפקידו מול העם, ויודע כי מי הולך לרשת את המשימה, הוא מגדיר מה הוא מבקש שיהיה לעם, ומה המבנה שיאפשר אותו. שרים, שופטים, אמות מוסר מסוימות, סדר נכון לדברים, איזשהו חזון אידיאלי שהוא מקווה עבור עם שהוא אוהב, מבלי שבהכרח יש לו מושג איך תיראה הארץ, איך ייראה היום-יום החברתי, קהילתי ומדיני, והדרך היחידה שלו לסיים אולי באיזשהי סגירת מעגל היא לנסח איזשהו חזון שתלוי בא.נשים ולא במקום.
בתוך כל הטקסט אני רואה את המשפט “אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טׇרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם” דברים, א, י”ב . הסמיכות של הפרשה לט’ באב, והקריאה במגילת איכה, מדגישה את הבדידות שבמנהיגות. בכולנו יש מרכיב של הובלה ומנהיגות, חלקנו מובילים בית ומשפחה, חלקנו מובילים קהילות או ארגונים, חלקנו הא.נשים שמארגנים את ארוחת השישי או היוגה של שבת בבוקר. כל מי שעשה את זה פעם ומצא את עצמו מחזיק את ההובלה הזו לבד, מכיר את התחושה של הבדידות שמשה מדבר עליה.
מגילת איכה נפתחת בבדידות מסוג אחר “אֵיכָ֣ה יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד הָעִיר֙ רַבָּ֣תִי עָ֔ם הָיְתָ֖ה כְּאַלְמָנָ֑ה רַבָּ֣תִי בַגּוֹיִ֗ם שָׂרָ֙תִי֙ בַּמְּדִינ֔וֹת הָיְתָ֖ה לָמַֽס׃” איכה א, א הבדידות היא של עיר, מהי אותה עיר- האנשים שבה, המרחב הפיזי, הקהילה? ההאנשה שהעיר עוברת בחורבנה חזקה מאוד לאורך הטקסט של המגילה.
בהגעה לתשעה באב השנה, ועם מבט קדימה לאלול ותשרי, השבעה באוקטובר ועשרת ימי תשובה, כיפור וסוכות, אנחנו צריכים לאתר מחדש את יכולות ההובלה של עצמנו. זו תקופה מורכבת, בודדה, שדורשת מנהיגות וחזון. אנחנו במרחב שבו נוכל, אם נבחר, להסתכל על מה שהיה וללמוד ממנו, להחליט שיהיה כתמיד או להחליט שיהיה שונה, להחליט להיות לבד, או להיות עם קהילה, להיות בארץ או להיות במקום אחר. הייתה לנו שנה לא פשוטה, בתשעה באב בשנה שעברה לא יכולנו לדמיין מה יהיה חורבן הבית של שבעה באוקטובר, הבית בער בהקשרים אחרים. השנה נבחר להסתכל על הרגע הזה כרגע חזוני, שיהיה טוב, ויהיה בסדר, גם אם הסדר הזה עוד לא מוכר לנו. אבל יש לנו ארגז כלים יהודי חברתי וקהילתי להישען עליו.
שבת שלום.
