לפני שבועיים, שוב עמדו רגליי בשערייך, שער יפו, עם שלושה דורות של משפחה שעמדתי להדריך בעיר העתיקה. ללא הכנות ונימוסים הם תקפו אותי בעדינות, עם השאלה שתחזור בכל פגישה עם אנשים נחמדים מהמרכז בואך מישור החוף.
“אז איך קרה שהתגלגלת לירושלים ?”
שתיים עשרה שנה עברו מאז באתי לירושלים, מהפעם הראשונה שנתקלתי בהרמת גבה המשולבת בחשד סביר, בתמיהה מה יש לאנשים צעירים חילונים לעשות בעיר הזאת. פגשתי שוב ושוב את השאלה, את תנועת הפנים הזו, את הספק השקט שאולי אני מתחזק, את הביקורת הסמויה שאולי אני מוזר, את יחסי הכוח בין מישורי היציבות של החוף למתלולים של ההר. בהתחלה עוד התעקשתי לענות, לנסח תשובות טובות, לשפר את ההסברים. אחר כך השאלה הזאת הייתה מעצבנת וקלישאתית, עד שלבסוף היא נסוגה לאיזה מקום ציני ומגוחך.
לא אעמיד פני תם. השאלה הזאת אף פעם לא באמת מפתיעה. אני יכול לגחך או לכעוס, אבל בעצם בכל מפגש עם השאלה הזו אני צריך להסביר איך ולמה סטיתי מהתור הארוך לחיים במרכז, מההשתייכות הטבעית שלי, מהנוחות הברוכה של חיים יצירתיים ומלאי אומנות במרכז הארץ.
ירושלים, אינה קלה לעיכול. אני לא חושב שמצבי בתור חילוני ליברלי כל כך טוב בתוכה. אני יודע שברכבת הקלה וברחובותיה היפים, רוב הזמן אני מיעוט. ויש כאן בעיר כל מיני רוחות וכוחות קיצוניים שמושכים לכל כך הרבה כיוונים מסוכנים. גם שמתי לב שיש כאן פלסטינים וחרדים. ועוד כל מיני חיות תנ”כיות.
אבל אני גם לא חושב שמצבי בתור חילוני בישראל כל כך טוב. וגם לא בתור אדם שמאמין בחופש ובשיווין, באנושיות ובסולידריות עם חלשים ממני. אני יכול לברוח לבית הקפה המגניב ההוא, באחד הרחובות בעיר הגדולה תל אביב, ולדבר על המצב. אני יכול לעבור לישוב הקהילתי, להרחיב את היציבות בהרחבה, ולקרוא בעיתון על המצב. מצבי טוב, יש לי חופש בחירה וזכות להזדמנויות.
אני בוחר לחיות בירושלים
כי אלו חיים מעניינים מלאים באנשים שפתוחים לאפשרויות נוספות. אני בוחר לחיות בקרב אנשים מגוונים, בעיר מורכבת, בעיר דרמטית שמציגה על הבמה, יום יום, תאטרון של מפגשים אבסורדים בין אנשים שונים.
בחרתי לחיות כאן ואינני נשבע בשם הנצח. אני עשוי או עלול למצוא את עצמי במקומות אחרים. אבל כרגע, בינתיים, אני כאן, כי עבור אנשים צעירים, הרואים בשיחה החילונית יהודית אפשרות, המאמינים שיש טעם לחיות לצד אנשים שונים ממך, שאוזנם קשובה לשפות שונות ותרבויות מנוגדות, אנשים שמרגישים שהר ורוח מולידים מפגש מעניין עם אדמה ושמיים, לאנשים כאלו יש מה לחפש בירושלים. ואולי בכלל – אנשים שמאמינים שעוד יש טעם בחיפוש, שטרם הגענו לגאולה או לתהום, יש עבורם חלקת מקום בתופעה האורבנית , ירושלים.
ירושלים היא קיצונית ומסוכנת, לחוצה ומטרידה אבל האקלים הזה גם הוליד רעיונות גדולים ותנועות חברתיות משמעותיות. צמחו פה פנתרים שחורים, ותנועת מצפן, ונביאים ומשיחים, ומוזיקאים וסופרות ואנשי חינוך ופעילות חברה שנמצאות צעד לפני רוב החברה הישראלית. זכיתי להיות חלק מהקמת הישיבה החילונית בירושלים, שהיא אינה מקום קיצוני, אבל היא מאמינה באפשרות הקיצונית לתת לאנשים מרחב מחיה מעניין בשביל לגדול ולצמוח. ובישיבה החילונית בירושלים אפשר לדבר על יהדות חילונית, ועל מזרח ירושלים, על כיבוש ושמחת הנצחון, על גירוש ושיבה ולצאת לרחוב ולראות את המילים במציאות, בעברית ובערבית ובאידיש ובלדינו ובעוד שלל שפות שקטות.
התגלגלתי הנה, כי אלו חיים מעניינים, פקוחי עיניים, שאינם מתמכרים להנחת ההומוגניות. הלוואי שיום אחד זה לא יהיה כל כך מוזר.
ניר עמית הוא ממייסדי ומנהלי הישיבה החילונית בירושלים
