על אהבה ומריבה בפרשת חוקת
שעת צהרים, כל הילדים חוזרים הביתה מבית הספר והבן שלי נכנס בצרחות נוראיות וזורק את המבחן במתמטיקה על הרצפה. “אני. לא. לומד. יותר. בחיים” הוא צווח ומוסיף “אתם לא תכריחו אותי! כולם חכמים ורק אני מטומטם. זהו, אני פורש, נמאס לי”.
ברגע הראשון אמרתי לו – “למה אתה צורח עלי, זה בכלל לא אשמתי”. אחר כך, ניסיתי לחבק אותו, זה לא עזר. ניסיתי להבטיח לו שהוא חכם וזו רק המתמטיקה שיש לה בעיות, הוא לא השתכנע. ניסיתי לצעוק עליו חזק יותר שאסור לצעוק והצרחות רק התגברו. כלום לא הצליח להשקיט את הסערה שהתחוללה בתוכו.
דלתות נטרקו, צעקות נצעקו. ואני הייתי חסרת אונים לחלוטין אל מול הסיטואציה.
בפרשת השבוע שלנו משה ואהרון מוצאים את עצמם חסרי אונים ממש כמוני ברגע שהעם כולו צועק עליהם.
הם הולכים במדבר, החום היובש והמאמץ נותנים את אותותיהם ובני ישראל מתלוננים בלי סוף וצווחים אל משה ואהרון קצת כמו שילדים צועקים על ההורים.
“וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ”.
העם רב עם משה ושואל למה ולמה ולמה. התלונות עקביות מאד. קשה לצמוח במדבר. חסרים להם מים וחסרה חיות.
השאלה היא איך מגיבים לתלונות האלה.
מה בעצם העם צריך מהמנהיגות שלו ברגעים כאלה? מה ילדים צריכים מהוריהם? ומה אנחנו צריכים כשאנחנו נמצאים בסיטואציה כזו שנראה לנו שהכל אבוד?
משה ואהרון לא יודעים מה לעשות. כמו רבים מאיתנו שמתמודדים עם סיטואציות דומות הם מרגישים כנראה בתחושה של חוסר אונים ולכן הם בורחים מפני הקהל, מחפשים עם מי להתייעץ והולכים לשמוע מה דעתו של אלוהים בנושא.
“וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם”
התשובה של אלוהים פשוטה. הוא לא מתעסק בעובדה שנשמעו צעקות, לא מנסה למשמע את העם. הוא מתעסק בצורך שיש לעם, בסיבה שבגינה צעקו. הוא מקשיב לבקשה שמתחת לצעקות שלהם. בקשה לחיות, בקשה למים. והוא שולח את משה ואהרון להוציא מים מן הסלע. להשקות את העדה ולהרוות את צימאונם.
משה ואהרון יוצאים אל העם, אבל, הם לא מצליחים להתעלם מזה שהרגע צעקו עליהם. הם נפגעו, הם כועסים. הם היו צריכים ממש לברוח מפני העם. וזו אף פעם לא תחושה נעימה. אני חושבת שכמעט כולנו היינו פעם בסיטואציה הזו שצועקים עלינו. לפעמים, יש בסיטואציה הזו משהו משתק.
“יַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל–אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם”.
הם הוציאו מים מן הסלע, כמו שאלוהים הורה להם. אבל – עם תוספת של איזו עקיצה אל בני ישראל, עם שמות גנאי. עם תחושה שיש כעס ואפילו אכזבה מאחורי המילים שלהם. ובעקבות המקרה הזה משה ואהרון מתבשרים שהם פוטרו מעמדת ההנהגה, שניהם לא יכנסו עם העם לארץ ישראל. הם ישארו במדבר ויהושוע בן נון ינהיג את העם במקומם.
פירושים רבים נכתבו על השאלה מדוע דווקא זה היה החטא שבגינו לא נכנס משה לארץ המובטחת. אני לא בטוחה שיש כאן חטא. אבל אני חושבת שיש כאן אמירה חשובה על מנהיגות, על הורות ועל סמכות.
מי שנמצא ונמצאת בעמדות של הנהגה וסמכות צריכה להיות מסוגלת לשמוע גם ביקורת, להכיל צעקות וצווחות של ילדים פקודים, חניכים או עובדים. צריכה לדעת להקשיב לצרכים שנמצאים מאחורי הצעקות. לפגיעות, לכאב ולפחד שמתחבאים מתחת לכעס.
אז איך נגמר הסיפור אצלנו בבית?
אחרי כמה דקות של כאוס וצרחות הדדיות של כולם יצא מהחדר הבן הגדול שלי ובקול של מתבגר ממורמר ניסה להבין למה הפריעו לו לשמוע מוסיקה. שתי דקות אחרי שהבעתי את ייאושי מהסיטואציה, הגדול ניגש אל הקטן והזמין אותו פנימה אל החדר שלו. הם נכנסו לשם שניהם. האווירה בסלון היתה שקטה ומתוחה. ואחרי חצי שעה הם יצאו רגועים.
“איך עשית את זה?” פניתי בפליאה אל המתבגר וניסיתי לקבל איזה טיפ. “פשוט סיפרתי לו כמה לי היה קשה ללמוד” הוא הסביר “ואיך בזכות זה שהיה לי קשה ביסודי, אני מצליח בחטיבה. אני כבר לא מפחד להתאמץ”.
הלוואי שנצליח להקשיב לצורך שמתחת לתלונה, לפגיעות שמאחורי הצעקה ולכאב שנמצא מאחורי הכעס. ושכולנו, הורים וילדים כאחד, נעשה צעד זה כלפי זה בחופש הגדול שמגיע אלינו בימים אלה.
שבת שלום
“אהבה… היא אתגר מתמיד; אין היא בית מרגוע, אלא תנועה, צמיחה ועבודה בצוותא” – אריך פרום, אמנות האהבה.
