על דממה ומחאה
פרשת שמיני
בפרשת שמיני סוף סוף חונכים את המשכן אחרי ימים רבים של בנייה והכנה. ואז, ביום חנוכת המשכן, קורה אסון. נדב ואביהו, שני בני אהרון הכהן, מקריבים אֵש זָרָה אשר לא נצטוו להקריבה, ומתים: “וַיִּקְחוּ בְנֵי־אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'” (ויקרא י, א–ב). אפשר לדבר רבות רק על שני פסוקים אלה, אבל אני רוצה להתייחס דווקא למה שקורה אחר כך – תגובותיהם של משה ואהרון לאסון: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה’ לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל־פְּנֵי כׇל־הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם אַהֲרֹן” (ויקרא י, ג).
משה מנסה לנחם את אהרון דרך הסברה או הצדקה של האירוע בהקשר אלוהי. אבל מעניינת יותר היא תגובתו של אהרון, הכהן הגדול, אביהם של נדב ואביהו, האדם החשוב ביותר בעבודת המשכן: “וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.” אהרון דוֹם – שותק.
איך אפשר להבין את הדממה של אהרון? האם היא דממה של קבלה? של הסכמה? של כאב וחוסר מילים? של הלם? של איפוק? של משהו אחר? והאם היא תגובה למותם של בניו, או לדבריו של משה, או גם וגם? מעטות מאוד הן הפעמים בהן המקרא מציין במפורש שאדם שתק. הוא מרבה לספר לנו כאשר אנשים מדברים. אם דמות אינה מדברת או משיבה, המקרא בדרך כלל לא טורח לומר זאת; הוא פשוט ממשיך הלאה. פעמים רבות המקרא לא מספר אם או מה דמות מסוימת אומרת – ואז נותר לנו לנחש או לפרש מה היא אמרה או אם היא דיברה בכלל. אבל כאן הוא אומר לנו במפורש: “וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.” לפעמים שתיקה היא תגובה משל עצמה. וכנראה כך במקרה הזה.
מפרשים רבים דנו בשתיקתו של אהרון. רוב המפרשים המסורתיים מבינים אותה כקבלת הדין האלוהי, דבר שראוי בעיניהם לשבח ואף לגמול. אבל אם לומר את האמת, לי מאוד קשה עם זה. כאדם חילוני, ביקורתי, מודרני, קשה לי עם דמות של ‘גיבור’ שאינו בוכה על מות בניו, שלא מטילה שום ספק או מעלה שאלות, שלא מפגינה סימני התמודדות עם הקושי, שלא לפחות אומרת משהו!
הרמב”ן, מצדו, מבין את “וַיִּדֹּם אַהֲרֹן” אחרת. הוא אומר: “וטעם ‘וידום אהרן’ – שהיה בוכה בקול, ואז שתק…” לפי הרמב”ן, אהרון אכן בכה על מות בניו, ורק אחרי שהוא שומע את דבריו של משה הוא מפסיק לבכות, ולכן הכתוב מספר לנו במפורש שאהרון דוֹם – מלשון שותק, או אולי תם – כלומר, מפסיק. אך הרמב”ן עדיין אינו מתאר אהרון שמערער על החלטתו של אלוהים, או מפקפק “צידוק הדין” (הדי מעורר קרינג’ בעיניי) של משה אחיו.
אפשר למצוא מעט קולות אחרים בקרב פרשנויות מודרניות יותר. הרב אליעזר דיאמנד, למשל, מציע שאולי אהרון כועס על אלוהים אבל מתאפק מלהביע זאת; או שאהרון חווה תחושת ניתוק פסיכולוגית, של אדם שצריך להמשיך למלא תפקיד מצד אחד אבל מצד שני נשבר בפנים. הרבה לאה קרנו מציעה שאולי אהרון היה פשוט חסר מילים בעקבות הכאב הנוראי של האובדן.
הרב אהרון לבן מציע הסבר אחר. הוא אומר שאולי הדממה של אהרון היא בעצם מחאה.
אני אוהב לחשוב על שתיקתו של אהרון כשתיקה של מחאה. הרי אילו הסכים עם משה – האם לא היה אומר זאת בפירוש? אנחנו יודעים ששתיקה יכולה להיות סימן של הסכמה וקבלה אך היא גם יכולה להיות סימן לסירוב, דחייה, התנגדות. כמו אנשי יהודה המגיבים למלך אשור בשתיקה (ראו מלכים ב, יח, לו). או כמו שכתבה רבקה מרים: “על דעת המקום ועל דעת הקהל / … / אנו מתירים לשתוק כאן את זו התפילה…”
התקופה האחרונה הייתה וממשיכה להיות תקופה רוויית צער שמילים אינן יכולות לתאר. אובדן החיים, ההרס והכאב הם בלתי נתפסים. חוסר הצדק בוער כמו אש. הטקסים והמנגנונים הרגילים לא מספקים. יש שינסו להצדיק או לרכך את האובדן עם מילים של קדושה, גבורה או נחמה – וגם זו דרך התמודדות. אך לפעמים הדממה היא התגובה הנכונה ביותר – לא לקבל את הדין אבל לעמוד מולו בשתיקה מוחה. ולפעמים השתיקה היא רק שלב אחד. ואחריו צריך לקום ולצאת לפעולה.
שבת שלום.
