על הברכה והקללה שבחוויה האנושית || פרשת ראה –
רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה׃
הפסוק הפותח של פרשתנו מתמצת את הברכה והקללה שבהוויה האנושית :
היכולת לבחור היא המאפיין העיקרי המבדיל בן האדם לבהמה. בייסודנו אנחנו יונקים, וכמו כל שאר בני משפחתנו, אנו מונעים מאינסטינקטים של הישרדות ורצון להתרבות. נשיג אוכל למחייתנו , נדאג ללהקה ולמשפחה , ועל מנת לעשות זאת נפגע במי שחלש מאתנו ונברח מפני מי שמאיים עלינו.
אף אחד מאתנו לא יחשוב שטורף שטרף את טרפו הוא רע ואף אחד לא מצפה ממנו לעשות מעשה טוב ולשחרר את הטרף שנפל בחלקו. הטבע לא פועל במושגים של טוב ורע ובוודאי לא במושגים של ברכה או קללה (אם רק ירחם הזאב על הזברה המסכנה הוא יבורך בעתיד בשפע של בשר שינחת עליו מהשמיים …)
והנה האדם קיבל את היכולת לבחור בין טוב ורע ומכאן הוא נדון לברכה או קללה. דבר זה כשלעצמו הוא ברכה וקללה יחד – מכיוון שהיכולת הזאת מגלמת בתוכה את היפה והנשגב שבחוויה האנושית אך בו זמנית גם את הסבל והקושי השזורים בידיעה שיש טוב ועלינו לבחור בו.
מספר פסוקים לאחר פתיחת הפרשה מופיע הפסוק הבא: אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂוֹת֒ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְהֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֧י אֲבֹתֶ֛יךָ לְךָ֖ לְרִשְׁתָּ֑הּ כׇּ֨ל־הַיָּמִ֔ים אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם חַיִּ֖ים עַל־הָאֲדָמָֽה׃
ומיד לאחריו יופיעו רצף חוקים בנושאים שונים שאם יקוימו יזכה האדם בברכה ואם לאו – בקללה .
חווית הברכה והקללה מתגברת בחוויית חייו של האדם המודרני : כיצד ידע לבחור בטוב כאשר הכל מוטל בספק? רבות הדתות , הפילוסופיות , תורות החיים והפרשנויות שניסו להתמודד עם המצב הקיומי המורכב הזה של האדם.
אחת הדמויות הספרותיות האהובות עלי הוא “לווין” מהרומן האלמותי “אנה קארנינה” . לווין ששמו נגזר משמו של המחבר לב טולסטוי , מחפש את טעם החיים ואת משמעות האושר במחשבה ובקריאה בספרים פילוסופיים , עד שלקראת סוף הספר , בעקבות שיחה עם איכר פשוט הוא חווה את ההכרה הפשוטה של מהו הטוב: ” השכל גילה לי את מלחמת הקיום ואת החוק התובע ממני לחנוק כל מי שמפריע לי לספק את תשוקותיי . זו מסקנה תבונית. ואילו את האהבה לזולת אין התבונה יכולה לגלות , שכן האהבה הזאת איננה תבונית…” לווין מבין שכל עוד ניסה להשיג את האמת בעזרת שכלו הוא לא מצא אלא מגדלי קלפים של תורות ומילים. ורק כאשר ניסה להתחבר אל הפשטות שבלב האנושי הבין את תכלית הקיום האנושי שהיא חמלה , נדיבות , הימנעות מעושק הדל והרצון לסייע לו.
התורה , כפי שלימד אותנו שד”ל , מחזיקה בוא בעת את ההשגחה ואת החמלה ובכך מאפשרת לנו גם מערכת חוקים להיצמד אליהם מתוך הרצון התבוני לזכות בברכה ולהימלט מהקללה, אך גם חוויה רגשית החודרת אל הנפש פנימה כך שגם ללא שכר ועונש נבחר בטוב.
נדמה לי שלא סתם בסוף הפרשה שמתחילה בברכה ובקללה מופיע רצף של הציוויים האנושיים היפים במקרא:
מוכר הציווי לתת מעשר ללוי , לגר ולאלמנה. אך לא על הלחם לבדו יחיה אדם – אלא גם על הרוח, על תחושת הקהילה והשייכות והשמחה שבחג: וְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּ֘ךָ֮ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֒ךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ
המצווה לשחרר את העבד ולהעניק לו מצאנך מגרונך ומיקבך. והמצווה לשמוט את החובות , לא לאמץ את הלב ולא לקמץ את היד אלא לפתוח ולהעניק לאחיך האביון.
כל המצוות האלה מנוגדות לאינסטינקט החייתי של הישרדות ודאגה רק ללהקה או למשפחה שלך. אלא הם קריאה מוסרית לעשות את המעשה האנושי המלא חמלה גם כלפי מי שלא חלק מהשבט שלך ואפילו לא חלק מהעם שלך.
לפעמים, כאשר אני מתלבט כיצד לנהוג , או כאשר אני מרגיש שאני פועל מתוך אגו ,קנאה או רצון לשלוט אני חוזר כמו מנטרה מספר פעמים על הפסוק מתהלים:
סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.
וכך כבר הלב יודע לבד מה צריך לעשות…
