“חיי במדריד היו יהודים באופן מובהק – רוב החברים שלי היו יהודים ודיברנו עברית בבית.”
כל יהודי החי מחוץ לישראל יודע שכדי להיות יהודי עליך להיות מכוון ופרואקטיבי בתפיסת היהדות שלך – אנו מתרגלים מסורות יהודיות מתוך בחירה וזה מחזק את הקשר שלנו לעם היהודי כקולקטיב.”
שמי אופיר בן עזרא נכון, נולדתי למשפחה וקהילה יהודית במדריד והיום אני ומשפחתי חיים בישראל.
הזיכרונות המוקדמים שלי הם מהחיים היהודיים במדריד
כמה מהזיכרונות המוקדמים שלי הם מהחיים היהודיים במדריד, כמו חנוכה ופורים בגן היהודי שלי או יום כיפור בבית הכנסת עם סבי.
למדתי בבית הספר היהודי היחיד במדריד, שם קיימנו תפילות שונות, שיעורי עברית והאהוב עלי ביותר – שיעורי תורה. המורה שלנו לתורה, המורה דוד, אחראי כנראה לתשוקה שהתפתחה אצלי לנושאי מחשבת ישראל – היינו יושבים בשיעורים ביראת כבוד כשהיה מספר לנו סיפור מהתורה, ולאחריו מנהלים שיח ומסיקים את מוסר ההשכל שניתן ללמוד מהסיפור.
כשהייתי בן שבע ההורים שלי החליטו לעלות לארץ. ביקרתי בישראל לפני, לפחות פעם בשנה מאז שנולדתי והעברית שלי הייתה שוטפת (יחסית לילד בן שבע), אבל בכל זאת פחדתי מהצעד הגדול הזה.
כשהגעתי, מיד שמתי לב להבדלים ובעיקר לניגוד בין מה שידעתי על היותי יהודי עד כה לבין מה שנחשפתי אליו כעת.
חבריי לכיתה הרגישו מאוד בנוח לשאול שאלות סקרניות כמו “האם אתה שומר כשרות?” “אתם שומרים שבת?” “האם אתה מאמין באלוהים?” “אתה אשכנזי או מזרחי?”
ומיהרו לתת תשובות משלהם, ואילו בספרד שאלות אלו נחשבות לעניין פרטי. מצד אחד, הרגשתי קצת נשפט או בנקודת בחינה, אבל מצד שני האפשרות לדבר באופן חופשי על היהדות שלי הייתה, ועודנה, משחררת.
על גיוון ומגוון חברתי
הגיוון והמגוון החברתי שנתקלתי בהם לראשונה בישראל גרמו לי להרגיש ‘מקובל’ ולעיתים קרובות אף עוררו בי תחושת דחף לקיים קשר ייחודי או שונה עם היהדות. באירופה,
הקהילות היהודיות בדרך כלל הומוגניות למדי, ומשום שכך, עד שעלינו לארץ חשבתי שידעתי מה זה אומר להיות יהודי ואיך צריך לנהוג לפי היהדות- אתה מאמין באלוהים,
לומד על התורה, חוגג את החגים ומהווה חלק מקולקטיב של אנשים בשם היהודים, יש מי שחובשים כיפה ויש רב. ברגע שעלינו לארץ,
התחלתי להבין שיש הרבה דרכים שונות שאנשים בוחרים עבור עצמם ועבור היהדות שלהם, והכי חשוב לאט לאט התחלתי להבין שיש אינסוף דרכים עבורי להיות יהודי.
עובדה זו אינה גורעת כלל מהדרך בה גדלתי ומה שהכרתי לפני שהגעתי לישראל. זה פשוט אומר שבכך שהוריי חשפו אותי למגוון היהודי העשיר שיש בישראל, יחד עם הבסיס שהיה לי, ניתן לי החופש לחקור את הדרך שלי
ולהרחיב את הדעת מעבר למה שגדלתי בו. היום, אני יכול לבחור מה אני רוצה לשמור מהבסיס שלי, כמו תחושת הקהילה, הסקרנות והמסורת.
אני גם יכול לבחור מה אני רוצה לאמץ, כמו פתיחות, התקדמות וגאווה – ולאט להרכיב את הזהות היהודית האישית שלי, של אופיר.
יצירת קשרים משמעותיים לחיים
במשך 7 החודשים האחרונים הייתה לי הזכות להשתתף בתוכנית LEAP של בינ”ה במכינת בינ”ה בתל-אביב.
התכנית מורכבת מצעירים יהודים ישראלים וצעירים יהודים מכל העולם המגיעים לבינ”ה לשנה משמעותית, בסוף לימודי התיכון ולפני הצעד הבא (בין אם זה שירות צבאי או לימודים באוניברסיטה).
אנחנו לומדים תורה בהיבט חילוני, עמיות יהודית (או כפי שהמורה שלנו אליוט אוהב לקרוא לשיעור, “ישראל והתפוצות הולכות לטיפול זוגי””) ונושאים נוספים הרלוונטיים לפיתוח הזהות היהודית האישית והקולקטיבית שלנו.
ללמוד ולחיות עם יהודים בגילי שבאים מרקעים שונים היא חוויה מאוד מעשירה ומלמדת . כולנו מרגישים שעל ידי אימוץ הזהויות האחד של השני, הערכת המשותף בינינו וכיבוד השונות שלנו,
אנו לומדים הרבה אחד מהשני ומצליחים לייצר קשרים משמעותיים שיחזיקו מעמד לעוד שנים רבות.
שני הצדדים מרוויחים
כמי שזכה לחוות את חיי הקהילה היהודית באירופה ולאחר מכן כעולה בישראל, אני מרגיש שלשני הצדדים יש הרבה מה ללמוד ולהרוויח אחד מהשני- ישראלים יכולים ללמוד
כיצד לשמר את היהדות בסביבה בה הם אינם קבוצת הרוב, כיצד להתמודד עם אנטישמיות וכיצד מסורות מסוימות התפתחו אחרת מחוץ לישראל, ואילו הבינלאומיים יכולים ללמוד על המורכבות של מדינה יהודית-דמוקרטית,
על החיים בחברה שבה היהודים הם רוב ועל המחלוקות בין התנועות הדתיות השונות כאן. אבל מעל הכל, אני חושב שהדבר הכי חשוב שלמדתי מהניסיון שלי עם היהדות הישראלית והבינלאומית,
וכולם יכולים לאמץ אליהם גם – זה להיות צנוע ומכבד. אין דרך נחרצת נכונה עבור כולם. כפי שכתב הרב אברהם אבן עזרא, “כל עגול אין לו ראשית, רק כרצון איש ואיש.”
