על חיזוק והקשחת לבבות | פרשת וארא | אליוט וייסרוב גלסנברג

אז מה הקטע של פרעה? למה הלב שלו כל כך כבד, אפילו בלי התערבות אלוהית? המקרא לא מספק לנו תשובה ברורה, אבל אפשר לנחש. אולי פרעה הוא פשוט אדם גאה ויהיר. אולי הכוח עלה לו לראש, והוא מושחת ושיכור מהכוח של עצמו. אולי הוא מפחד – מפחד לאבד את הכוח שלו או לשנות את הסטטוס קוו. אולי הוא מנסה להגן על האגו שלו, על הדימוי שיש לו כמנהיג חזק, ולכן מרגיש צורך להפגין כוח במיוחד מול כוח חזק מבחוץ (קרי: גבריות שברירית). או אולי הוא נכנס ל”מצב לחימה” שקשה לצאת ממנו; ולא משנה כמה המצב ידרדר וכמה יתחננו בפניו, הוא רק נכנס עמוק יותר ויותר לתוך בור של עקשנות וסרבנות שהוא חופר לעצמו, עד שהוא מרגיש שאין דרך לאחור, שמאוחר מדי לשנות כיוון. ובשלב מסוים הוא מאבד שליטה, ומאבד את עצם את היכולת שלו לקחת החלטה חופשית ורציונלית.

אפשר לנתח את פרעה מהיום ועד מחר, אבל פרעה הוא לא היחיד שמתמודד עם הבעיה של לב קשה. הוא אינו חייזר ואינו אל, אלא אדם. מעניין שבסוף הפרשה שלנו, גם משרתיו ויועציו של פרעה סובלים מקשיות לב: “וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי־חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו” (שמות ט, ל”ד). אולי לב קשה היא מחלה מדבקת? ובהמשך התורה, אנחנו לומדים שהסיכון לחלות בה חל לא רק על מצרִים אלא גם על עם ישראל, ואולי על כל בני אנוש.

בספר דברים, הכתוב מזהיר: “כִּי־יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר־ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת־לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת־יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן” (דברים טו, ז). כאן משה בעצם מצווה לא “לאמץ” (דהיינו: לחזק, להקשיח) את הלב או “לקפוץ” (דהיינו: לשלול, לסגור) את היד מפני שכן עני שזקוק לעזרה. אלא צריך לפתוח את הלב להושיט יד. במקום אחר הוא גם מצווה, “וּמַלְתֶּם אֵת עׇרְלַת לְבַבְכֶם וְעׇרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד” (דברים י, טז). רש”י מסביר את “ערלת לבבכם” כ”אוטם לבבכם וכיסויו”. כלומר, כל אחד צריך להסיר מליבו את מה שאוטם ומכסה אותו, ומונע ממנו לשמוע ולהרגיש ולפעול בהתאם. אז אולי לב קשה (או לב “ערל”) הוא לא בהכרח מחלה נרכשת אלא מצב מולד, מצב טבעי לכל אדם, שצריך לעבוד להתרפות ממנו.

כאן ועכשיו, בימים האלה הקשים ברמות שאין לתאר, טבעי מאוד לרצות “לחזק” ולאטום את הלב – בין אם יושבים בישיבות הממשלה או על הספה בבית. יש יותר מדי כאב, יותר מדי צער מכל כיוון. זה כואב מדי, מפחיד מדי להישאר עם לב רך ופתוח. עדיף לסגור, לאטום, ולכסות. להיות “חזקים” – או לפחות להיראות כך. וככה להתקדם, להמשיך, לקחת החלטות. בלי להרגיש יותר מדי – או בכלל. בלי לשמוע את הקולות של בני אדם הזועקים לעזרה, בין אם מתוך עמנו או מעבר.

טבעי מאוד לרצות לאטום את הלב, אך גם מסוכן מאוד. אין לדעת לאיזה אסון הדבר יכול להוביל. ומתי יהיה קשה מדי ומאוחר מדי לשנות כיוון. ואז מה נהיה? ומי?

אבל יש דרך אחרת. לפתוח את הלב – דווקא בעת צרה – דורש כוח מיוחד, אומץ מיוחד. כמו שִפרה ופועה ובת-פרעה, בפרשה של השבוע שעבר, אשר סיכנו את הכל כאשר הן סירבו לציית לקולות של כוח ופחד, אלא פתחו אל ליבן, פעלו מתוך חמלה אך גם מתוך הבנה ובינה, הצילו חיים של ילדים אשר לא שלהן, וכך התחילו תהליך של שחרור וגאולה. גם להן היה לב חזק. חזק אך לא כבד. ומי יתן ויהיה גם לנו.

שבת שלום.