על לקיחת אחריות, וקדושה מעשית
פרשות אחרי מות קדושים
השנה אנו קוראים את פרשות – אחרי מות וקדושים – באותה השבת. פרשות שבמרכזן עומד המתח שבין חטא לבין תיקון, בין אחריות אישית לבין קדושה חברתית.
בלב פרשת אחרי מות מתואר טקס השעיר לעזאזל. הכהן הגדול מונה בקול רם את כל עוונות העם, ומתוך הכרה פומבית, מעביר אותם אל ראשו של שעיר עיזים, שנשלח אל המדבר, הרחק מהמחנה. לא מדובר כאן בהכחשה או בטשטוש. להפך. יש כאן הכרה מפורשת בחטא – ועם זאת, גם הפרדה ברורה בין האדם לבין חטאיו. את החטאים שולחים – לא את בני האדם. האדם נשאר – כדי לחיות, לשוב, לתקן.
וכך נוצרת הבנה עמוקה של מהי לקיחת אחריות בתורה: היא אינה הרס עצמי ואינה הלקאה עצמית .
היא הכרה במעשה, ויתור על הכחשה, ואמונה ביכולת להשתנות.
בהמשך בפרשת קדושים מגיע התיקון: “קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלוהיכם”.
הקדושה אינה תלויה בהתנזרות מהחיים, אלא להיפך: זוהי קדושה מעשית כזאת שמבקשת מהאדם לעשות תיקון ולהיטיב עם העולם במעשה ידיו.
בפרשה מופיעות כמה מהמצוות החברתיות החשובות והיפות ביותר בתורה: “ובקצרכם את קציר ארצכם – לא תכלה פאת שדך… לעני ולגר תעזוב אותם.” “לא תלין פעולת שכיר”, “לא תעמוד על דם רעך”, “ואהבת לרעך כמוך”.
ובתוך אלה מופיעה מצווה, פחות מוכרת אבל בעיני משמעותית ביותר לענייננו:
“הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא“.
לא מדובר בזכות לומר לחבר מה לא בסדר – אלא בחובה מוסרית לעשות זאת. החובה לא לוותר עליו, לא לאפשר לו להישאר בעוול מתוך נוחות, פחד או אדישות.
על כך אומר המדרש:
“יש לך חברים: מקצתם מוכיחים אותך ומקצתם משבחים אותך – אהוב את המוכיחך ושנא את המשבחך, מפני שמוכיחך – מביאך לחיי העולם הבא, ומשבחך – מוציאך מן העולם“ (אבות דרבי נתן כט, א)
מי שמשבח אותך אולי עושה לך נעים – אבל לא בהכרח אכפת לו ממך.
מי שמוכיח אותך – ממקום כן, מתוך אכפתיות – רואה אותך באמת, ורוצה בטובתך.
ולכן המשבח, שעושה לך “לייק” או “לב” אולי עושה לך נעים באותו רגע אבל הוא גם מרחיק אותך מהמציאות, לעומת המוכיח שמחבר אותך לעולם הבא – לעולם מתוקן יותר, בכך שהוא עוזר לך לתקן ולהשתפר.
הדבר נכון גם לחברות, לקהילות ולארגונים.
חברה שמקדשת רק שבחים – עלולה להיקלע לתרבות של הדחקה, של פחד, של ניתוק מהמציאות.
אבל ארגון שיודע לאפשר ביקורת אמיצה, תוכחה אחראית, והכרה בטעויות מתוך רצון להשתפר – הוא ארגון שיכול באמת להשתבח.
בימינו, בעידן של לייקים זולים מחד ותרבות הביטול מאידך – אנחנו שוכחים את האפשרות הזו:
לאדם שמודה בטעותו ומבקש תיקון, מגיע מקום.
מנהיגות אמיצה אינה מצטדקת אלא מתחרטת.
וחברה מוסרית, קדושה באמת – אינה מבטלת את החוטא, אלא עוזרת לו לשוב.
השעיר לעזאזל מלמד אותנו איך לשחרר את החטאים – מבלי לשחרר את האדם.
ופרשת קדושים מלמדת אותנו איך ליצור מרחב מוסרי שבו אדם יכול לטעות, להודות, ולקום מחדש.
זוהי קדושה – לא בשמיים ולא מעבר לים, אלא כאן – בחיים עצמם, בפינו ובלבבותינו לעשותה.
שבת שלום.
