בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

על מחאה והזדהות חברתית | פרשת 'בהעלותך'

פורסם לראשונה במאקו

פרשת בהעלותך מציגה שלושה סוגים של מחאות חברתיות וניסיונות התנגדות לשלטון, שמהווים מאין קדימון לניסיונות ההפיכה הצפויים בפרשות הבאות, עם סיפור המרגלים וסיפור קורח ועדתו. הפרשה תופסת את בני ישראל במסעם במדבר סיני – הולכים, עוצרים, נחים, ממשיכים. קשה. ארוך ומייגע הוא המסע לארץ המובטחת. ובדרך – איך לא? – מתחילים לקטר: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה" (במדבר י"א).

התלונות הן גורפות, מכל מגזרי העם. לא מחאה על עוולה ספציפית, אלא סתם חוסר שביעות רצון כללי. לא מחאה קיומית, שהרי יש כבר מים מן הסלע ומן מהשמיים, אלא מחאה של תאווה, של מותרות. תחשבו על המחאה החברתית של 2011. "העם דורש …!" מה בדיוק? לא ברור. אבל כן כתוב שאלוהים כועס, משחרר קיטור ופורצת שריפה בקצה המחנה. משה מתערב לטובת העם " וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ". המנהיג, זה שאחראי למצבם העגום, מציל את המצב. וגם את כיסאו, על הדרך.

העם דורש רמת חיים סבירה

המחאה השנייה היא כבר חריפה יותר: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר?" בני ישראל מתחילים למחות והפעם ברצינות. הם מתמקדים בנושא ספציפי – תעשיית המזון. מחאת הקוטג' אליבא דמדבר סיני. לא די במן, רוצים גם "אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים" שהיו במצרים. העם דורש רמת חיים סבירה. כמו באוהלים ברוטשילד, כך באוהלים במדבר. בני ישראל מתרפקים על העבר הוורדרד, מעלים זיכרונות של השפע שהשאירו מאחוריהם במצרים, נוסטלגיה לימים הטובים בהם אכלו בשר ולא רק שליו. הפעם משה נכנס לסטרס ופונה לאלוהים בקריאה נוגעת ללב: "מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה?… לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה: כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי. וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג…" משה מעדיף למות מלהמשיך להתמודד בעצמו עם העם. משה מבין שהוא צריך לעשות שינוי בהתנהלות. הוא כבר לא יכול לפעול לבד. בעצתו של ה', הוא ממנה שבעים זקנים ומאציל עליהם סמכות ואחריות "וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ." ועדה לענייני חברה וכלכלה, נציבות תלונות הציבור, מבקר מדינה. שוב משה ניצל בעור שיניו.

השיימינג הראשון: אישה כושית

המחאה השלישית היא המחאה המעניינת מכולן. כאן אחותו ואחיו של משה, מרים ואהרון, פותחים חזית אישית נגד משה: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח". הם תוקפים "אד הומינם" את משה על אשתו האתיופית. מתקפה של רטוריקה, לפנים, רצח אופי בתקשורת, שיימינג בפייסבוק. יש המפרשים שהטענה של מרים ואהרון היא על עצם לקיחתו אישה כושית ויש הדורשים כי מרים ואהרון דווקא באים לתבוע את עלבונה של ציפורה אשתו, בטענה שמאז שמשה מתנבא הוא פרש מאשתו… (זה במיוחד מעניין לאור העובדה שהיום, טענות רבות כלפי גברים בשלטון הן על כך שהם מתעסקים עם נשים אחרות ולא על כך שהם בינתיים זונחים את נשותיהם…). המקרא רואה בדברי מרים עבירה חמורה של לשון הרע, והיא (ולא אהרון!) נענשת בצרעת – עונשם של הולכים רכיל (מצור"ע = מוציא שם רע). אבל הטענה העיקרית של מרים ואהרון הינה: "הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה? הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר!". היי, אתה לא היחיד שיכול להנהיג את ישראל… גם אנחנו פה!! גם אנחנו משוחחים עם אלוהים. חוץ מזה, אתה מנותק מהעם, מרוחק מחיי הדוחק של הישראלי הפשוט. עובדה, אנחנו מצליחים גם להתנבא וגם להישאר אנשי משפחה, גם לעסוק בחזון הגדול של מדינת ישראל וגם להתעסק בשגרת היום יום. ביקורת נוקבת, רלוונטית למנהיגים מאז ועד היום.

אז מהו היעד?

מרים אמנם לא הצליחה להדיח את משה רבינו, אבל היא ללא ספק זוכה לאהדת הציבור ובתואר חביבת הקהל. מרים, כפי הנראה, תפסה מקום כה משמעותי בתודעה הציבורית, שבני ישראל המתינו לה שבעה ימים עד שתצא מהסגר והסכימו להמשיך את המסע רק כששבה אליהם למחנה "וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם".

לפי רש"י, בני ישראל בתלונותיהם "חפשו תואנה". דהיינו, בסיס התלונות של העם אינו מחסור וגם לא התנגדות לשלטון. טענותיהם חושפות משהו עמוק יותר: הן מאותתות על חוסר הזדהות עם הדרך, אולי אפילו חוסר נכונות לצאת למסע (ממשי וסמלי) באופן כללי. ואולי זה הדבר המרכזי שניתן ללמוד מפרשת השבוע על מחאות חברתיות בתקופת המקרא ובתקופתנו אנו: אם אין הזדהות עם הנרטיב, אם אין תחושה של אחדות ושל חתירה למטרות משותפות, לא יעזרו כל מאמצי ה"מחיר למשתכן" או סבסוד הצהרונים. ניתן להתגבר על כל מחסור וכל קושי כאשר יש משימה מאחדת ונעלה ונכונות לחתור אליה יחד. יעוד משותף הוא מפתח לחוסן נפשי – אז וגם היום.

נגה ברנר-סמיה היא סמנכ"ל בינ"ה  – התנועה ליהדות חברתית

 

מאמרים נוספים: