פרשת “כי תשא”
בואו נדבר על עבודת אלילים.
ישנן דרכים שונות להגדיר עבודת אלילים, אבל לעניין דיוננו, בואו נגדיר אותה כפולחן דבר חומרי כלשהו כאילו הוא אלוהי, או פולחן חפץ חומרי מסוים במקום הדבר הבלתי חומרי שאותו חפץ אמור להזכיר (על בסיס מילון ספיר ואנציקלופדיה בריטניקה, בלועזית: idolatry). כיום, במחוזותינו, התופעה של עבודת אלילים שמא נראית לנו זרה, מוזרה, מופרכת או מיושנת – משהו ששייך לתקופה אחרת, מקום אחר. נו באמת? מי מאיתנו באמת עובד אלילים? וכאשר אנחנו קוראים את הסיפור של עגל הזהב, בלב פרשת השבוע שלנו, הסיפור אולי נראה לנו מוגזם ולא יאומן, לפחות במבט ראשון:
וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃ וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאׇזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי׃ וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כׇּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאׇזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן׃ וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (שמות ל”ב, א-ד)
בקיצור, בזמן שמשה מתעכב שם למעלה בהר סיני עם אלוהים, עם ישראל חוששים לשלומו ומבקשים לעשות אלוהים משלהם. אז הם אוספים זהב ועושים פסל של עגל, ואומרים “הופה! הינה האלוהים שהוציא אותנו ממצרים!” סיריוסלי?! העם הזה, שבדיוק יצאו ממצרים, ראו במו עיניהם את כל הניסים והנפלאות, וזה עתה פגשו את אלוהים בהר סיני וקיבלו את עשר הדיברות עם כל הקולות והברקים, יוצרים עכשיו עגל מזהב ואשכרה מאמינים שהדבר הזה הוציא אותם ממצרים? כמה טמבלים הם יכולים להיות?
אולם, במבט שני, אפשר לראות כיצד ההתנהגות של עם ישראל היא דווקא די מובנת. קודם כל, בואו נזכור מאין הם באים. הם נולדו, גדלו וחונכו במצרים, ארץ הפירמידות והספינקס, ארץ מיטב המקדשים והפסלים, שבו המלך הוא בעצמו אל ורואים את דמותו בכל מקום. מספיק קשה לאדם ממוצע להאמין באל מופשט ש”אין לו גוף ואין לו דמות הגוף”, קל וחומר לאדם שיצא ממצרים, מעבדות לחירות. ואם כבר מדברים על חירות – גם חירות היא דבר קשה, ולא רק למי שגדל בלי חינוך לחירות. מי אחראי פה? איך אנחנו אמורים להתנהג? איך אנחנו אמורים לקחת החלטות? לפעמים יותר קל כשיש מישהו – או משהו – ברור ומוחשי שיחליט בשבילנו ויגיד לנו מה לעשות. זה טבעי. זה אנושי. לכן, במבט שני, אפשר להבין קצת את עם ישראל. ואולי הם לא כל כך שונים מאיתנו.
אז בואו נדבר קצת על דמוקרטיה.
דמוקרטיה היא אינה דבר פשוט או קל. במובנים מסוימים מונרכיה או דיקטטורה או תיאוקרטיה הן הרבה יותר פשוטות. לפחות בהן יותר ברור מי מחליט ואיך. ולאזרח היחיד בהן יש הרבה פחות אחריות. דמוקרטיה מצריכה אחריות, עבודה, פשרה. ומה היא בכלל דמוקרטיה? מי ואיך מגדירים אותה? שלטון העם? אבל מי ואיך מחליטים מה העם רוצה? הרוב קובע? איזה רוב? או שמא דמוקרטיה היא עליונות החוק, חוקה, שלטון החוק, מוסדות חזקים והפרדת רשויות, בתי משפט עצמאיים. או שמא היא רשימה של זכויות – זכויות אדם, זכויות הפרט, זכויות קבוצה וזכויות מיעוטים, ומנגנונים לשמור על זכויות אלה. או חופש? או שוויון?
אך אף אחד מהנ”ל לבדו הוא הדמוקרטיה. הדמוקרטיה אינה חפץ אחד או דבר אחד. הדמוקרטיה היא משהו מופשט, משהו על חומרי, מעבר לכל מוסדותיה, משפטיה, חוקותיה, רשימות זכויותיה, מנגנוניה, אזרחיה והגדרותיה. הדמוקרטיה היא יותר מסך חלקיה. וכל מי שמקדש ומפלחן מרכיב אחד של הדמוקרטיה ומבלבל בינו לבינה, הרי הוא אשם בעבודת אלילים. אבל זה מובן. זה טבעי. זה אנושי. זה טבעי לכל אדם, וקל וחומר לאדם שלא גדל עם חינוך ותרבות דמוקרטיים חזקים.
אז מה אפשר לעשות? קודם כל, לנסות להבין. איך הגענו עד הלום? למה אני מאמין במה שאני מאמין, ומרגיש מה שאני מרגיש, ומדוע מי שלא מאמין ומרגיש כמוני מאמין ומרגיש כמו שהוא מאמין מרגיש? לעשות קצת חשבון נפש. ואז להתחיל לתקן. ביחד. להקשיב, ללמוד, וללמד, לחנך ולהתחנך, ולהתחיל ולבנות משהו חדש ביחד. ומי יתן וכמו בפרשה שלנו, שבירת הכלים תוביל אותנו לבנות יחד ברית חדשה ואיתנה.
