שתיים מהמצוות האהובות עליי מופיעות בפרשת השבוע שלנו. (כן, כן, יש לי מצוות אהובות!) הראשונה היא המצווה לקרוא בתורה, שהיום מתבצעת, בין השאר, במסורת לקרוא בפרשת השבוע, ולפרש אותה כל פעם מחדש (כמו שאנחנו עושים כאן!). אבל המצווה המקראית קצת שונה מהמסורת של ימינו. מצאו את ההבדלים:
“וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כׇל־יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת־פְּנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת־הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כׇּל־יִשְׂרָאֵל בְּאׇזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת־הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת־ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת־כׇּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת” (דברים ל”א, י’-י”ב).
מצאתם הבדלים? כיום, ברוב הקהילות, אנחנו קוראים את התורה כל שנה, אבל לא בבת אחת, אלא מחולקת ל-54 פרשות (או 50 בשנה לא מעוברת, כמו עכשיו), פרשה אחת כל שבוע. וקוראים את התורה בכל מיני מסגרות ופלטפורמות – בבתי כנסת, בתי ספר, בתים פרטיים, מכשירים אלקטרוניים אישיים, ועוד ועוד. לפי המצווה בספר דברים, יש לקרוא את כל התורה בבת אחת, במקום מרכזי אחד, עם כל העם ביחד (גברים, נשים וטף, האזרח והגר), אחת לשבע שנים, בשנת השמיטה, בחג הסוכות. (כמובן מתבקשת השאלה: מה הייתה הכוונה במילה “תורה”? מבחינה היסטורית, כנראה לא היה מדובר בחמישה חומשי תורה, אלא אולי כל ספר דברים, או חלק ממנו? אבל זו כבר שאלה לפרשה אחרת…)
ובכל זאת יש דברים משותפים בין המצווה של ספר דברים והמסורת של פרשת השבוע של ימינו. קוראים בתורה. ביחד – אולי לא כולם פיזית באותו מקום, אבל לפחות באותו זמן, בהרבה מקומות במקביל. יש מטרה חינוכית כלשהי – בין אם זה לימוד לשמה, או לימוד למען קיום מצוות, או לימוד למען לבחור אלו מצוות לקיים ואלו לא. יש גם איזה ריטואל של לקרוא בקול ולשמוע, מסורת שנשמרה בבתי ספר של ימינו, וגם בבתי מדרש מסוימים (כולל בשיעורים שלי בישיבה החילונית של בינ”ה). יש לנו גם את המסורת להתחיל כל שנה מחדש את מחזור הקריאה של ספר התורה בשמחת תורה, שחל בסוף חג הסוכות, הבא עלינו לטובה בעוד מספר שבועות.
אז איך המצווה של ספר דברים התגלגלה למסורת של ימינו? זה קצת סיפור ארוך, אבל אבן דרך אחת בגלגול הזה נמצאת בסיפור אחד מפורסם של קריאת תורה, מסופר בספר נחמיה. בספר מסופר על נחמיה המנהיג ועזרא הסופר אשר מובלים אלפים מהעם לשוב לציון מבבל, ואז בחודש השביעי (שכיום הוא החודש הראשון – חודש תשרי) מכנסים את כל העם ביחד בירושלים, ועזרא קורא להם את התורה – (איזו תורה? עוד שאלה טובה ליום אחר…) – “וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת־הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַיִּקְרָא־בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר־הַמַּיִם מִן־הָאוֹר עַד־מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאׇזְנֵי כׇל־הָעָם אֶל־סֵפֶר הַתּוֹרָה” (נחמיה ח’, ב’-ג’).” בקיצור, עזרא בעצם מקיים בדרך שלו את המצווה מספר דברים, וקורא בפני כל העם את התורה מהבוקר עד הצהריים, אמנם בראשון לחודש השביעי (כיום ראש השנה) ולא בסוכות, אבל קרוב. אבל משהו מעניין קורה בהמשך –
“וְיֵשׁוּעַ וּבָנִי וְשֵׁרֵבְיָה יָמִין עַקּוּב שַׁבְּתַי הוֹדִיָּה מַעֲשֵׂיָה קְלִיטָא עֲזַרְיָה יוֹזָבָד חָנָן פְּלָאיָה וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת־הָעָם לַתּוֹרָה וְהָעָם עַל־עׇמְדָם. וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא” (נחמיה ח’, ז’-ח’). מה קורה פה? בעצם יש צוות של אנשים שמתרגמים, מסבירים, ומפרשים את התורה לעם כדי שיבינו. אולי בגלל הבדלים בין שפת המקרא והשפה של העם (אולי אתם יכולים להזדהות?), או אולי בגלל שהמקרא נכתב בזמן, במקום ובנסיבות אחרים, נדרשים תרגום והסבר כדי שכולם יבינו. ומשם יש לנו ראיה קדומה של מסורת לא רק לקרוא את התורה בפומבי, אלא לתרגם להסביר ולפרש כדי שיהיה מובן ורלוונטי לכל אדם.
עד כאן המצווה הראשונה שאהובה עליי בפרשה. אבל מה עם השנייה? השנייה היא מצווה פחות מוכרת, ואולי פחות מתקיימת, אך מעניינת ומרגשת גם היא – וזאת המצווה לכתוב תורה. בהמשך הפרשה, אלוהים מדבר אל משה ויהושע, ואומר להם: “וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה־לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל” (דברים ל”א, י”ט). מה זאת “השירה הזאת”? אולי הייתם רוצים לומר שזאת “שירת משהו” המופיעה בפרשה הבאה, פרשת “האזינו”. אבל לפי מסורת רבנית, מה פתאום לכתוב רק קטע מכל התורה?! ה”שירה הזאת” היא כל התורה! והמצווה כתובה בלשון רבים, אז ברור שזו מצווה שחלה לא רק על משה ויהושע, אלא על כל יהודי! אפשר להתווכח על ההיגיון הרבני, אבל יש בזה משהו. ולאורך הזמן, רבנים חלקו על האם באמת יש מצווה כזו ואם כן איך יש לקיים אותה. האם כל אדם צריך אשכרה לכתוב ספר תורה מלא? האם זה נחשב אם הוא קונה ספר תורה? אם הוא משלם למישהו לכתוב ספר תורה? או תורם את חלקו לכתיבת ספר תורה, או אפילו אות אחת ממנה? אם שמא זה מספיק לכתוב ספר לימוד תורה, או ספר שעוזר בלימוד תורה, או ספר עם פרשנות תורה?
כך או כך, במסורת היהודית קיימת מצווה כזאת של לכתוב ספר תורה, ויש דרכים שונות לפרש ולקיים אותה. מיותר להגיד שבעולם היהודי היום, ובמיוחד במדינת ישראל, כותבים הרבה ספרי תורה. אבל לא כולם כותבים. יש הרבה אנשים שהתורה שלהם לא נכתבת ולכן לא נקראת ולא נשמעת. אולי כי הם מרגישים שהם אינם “יהודים מספיק” או “דתיים מספיק” או לא “יודעים” מספיק כדי לכתוב תורה. אבל לכתוב תורה היא לא רק מצווה, אלא גם זכות של כל אחד מאיתנו.
לפי מסורת אחת, ב”ספר החינוך”, המצווה לכתוב תורה היא המצווה האחרונה בתרי”ג המצוות. אבל כמו שאנחנו יודעים, בשמחת תורה, ברגע שאנחנו מסיימים את התורה, מתחילים אותה מחדש. אז אולי המצווה האחרונה היא בעצם התחלה של משהו חדש, הזמנה להפוך את הדף ולכתוב תורה חדשה.
שבת שלום.
