“על שקיפות, אחריות ואמון” | פרשת פקודי
שיא דרייגור-קדמן
פרשת “פקודי” היא הפרשה האחרונה בספר שמות, המהווה סיכום למלאכת הקמת המשכן. הפרשה פותחת בחשבון מדויק של כל חומרי הגלם שנתרמו למשכן – הזהב, הכסף והנחושת – ומפרטת את השימוש שנעשה בכל אחד מהם. בהמשך, מתוארת השלמת המשכן וכליו, הבאתם למשה לבדיקה, ולבסוף הקמתו והשראת השכינה בו.
הפרשה נפתחת במילים: “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל־פִּי מֹשֶׁה” (שמות לח, כא). משה, כמנהיג העם, מבקש לערוך דין וחשבון מפורט על כל הנכסים שנתרמו. הפירוט הדקדקני מרשים: “כָּל־הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה… תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל” (שמות לח, כד), “וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל” (שמות לח, כה).
מדוע נדרש פירוט כה מדוקדק? מדרש תנחומא, פרשת פקודי, סימן ד’ מסביר: “אע״פ שמשה גזבר לעצמו, אמר להם בואו ונחשב לפניכם, שנאמר אלה פקודי המשכן”. לפי המדרש, אף על פי שמשה היה מנהיג אמין, הוא התעקש לתת דין וחשבון ציבורי. גם המנהיג הישר ביותר חייב בשקיפות ובדיווח על כספי ציבור שהופקדו בידיו.
פרשת פקודי מהדהדת בחיים הציבוריים שלנו כיום. ככל שעובר הזמן, אני, כאישה צעירה בחברה הישראלית, חשה את משקלו המעיק של חוסר האמון שמתגבר סביבנו. עם כל החלטה שרירותית, עם כל הדלפה על שחיתות ציבורית, עם כל התחמקות משקיפות, משהו בתוכי מתכווץ.
וכשיש תחושה של חוסר אמון, יש גם חשש לגבי העתיד ולגבי ההווה, כשיש חוסר אמון משהו בסיסי מתערער.
חנה ארנדט, בספרה “המצב האנושי” הדגישה את חשיבות המרחב הציבורי השקוף כתנאי הכרחי לדמוקרטיה בריאה. עבורי, דבריה של ארנדט אינם רק תיאוריה פילוסופית – הם קריאת השכמה יומיומית. כשאני קוראת חדשות על עוד הטיה של משאבים, על עוד החלטה שהתקבלה בחדרי חדרים, אני נזכרת במשה שעמד בפני העם והכריז: הנה החשבון, הנה הפירוט, אין כאן מה להסתיר.
אני חולמת על מדינה שבה, כמו במשכן של משה, כל שקל מדווח, כל החלטה שקופה, כל מעשה ניתן לביקורת.
פרשת “פקודי” מזכירה לי, בתקופה מאתגרת זו, שיש אפשרות אחרת. שאפשר לבנות חברה המבוססת על אמון, על שקיפות ועל דין וחשבון. אולי בימים אלה, כשהאמון נשחק, אנחנו זקוקים יותר מתמיד למנהיגות בסגנון משה – כזו שאינה חוששת להציג את החשבון המלא, שרואה בשקיפות לא נטל אלא חובה, שמבינה שהמשכן האמיתי אינו מבנה פיזי, אלא בית משותף של אמון והוגנות
שבת שלום.
