פרשת “כי תבוא” פותחת באחד הטקסטים המוכרים ביותר בתורה.
בתחילת הפרשה משה מצווה את העם – אשר עומדים להיכנס עוד מעט לארץ המובטחת – שכאשר הם יבואו אל הארץ, וישבו בה, עליהם לקחת את ביכורי הארץ, לשים אותם בטנא, לקחת אותם אל מקום נבחר, ולאכול ולחגוג שם “לפני ה'”. עד כאן אין כל חידוש. הרי כבר בפרשת “ראה” לפני כמה שבועות קראנו על אותה מצווה, אשר צריך לקיימה מדי שנה בחג השבועות.
אולם כאן, בפרשת “כי תבוא”, לא נאמר מתי בדיוק צריך לקיים את המצווה הזאת (מלבד “כי [כאשר] תבואו אל הארץ”). והפרשה מוסיפה איזה משהו בין הבאת הביכורים ובין אכילתם. או יותר מדויק, הפרשה מתארת טקס מפורט בו כל אדם צריך להביא את טנא הביכורים שלו אל הכהן, להניח אותם לפני מזבח ה’, ולומר:
“אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגׇר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי־שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.
וַנִּצְעַק אֶל־ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת־קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת־עׇנְיֵנוּ וְאֶת־עֲמָלֵנוּ וְאֶת־לַחֲצֵנוּ.
וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.
וַיְבִאֵנוּ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן־לָנוּ אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת־רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־נָתַתָּה לִּי ה’…” .
(דברים כו, ה-י)
נשמע מוכר? כי הקטע הזה עומד בלב ההגדה של פסח. אבל מה הקטע שלו? (תרתי משמע.) הטקסט הזה הוא בעצם הפעם הראשונה שבה התורה מכתיבה לנו טקסט כל כך ארוך לדקלם. הרבה פעמים היא אומרת מה לעשות ומכתיבה לנו טקסים, אבל הינה היא אומרת לנו בדיוק מה להגיד. אז כנראה יש משהו חשוב במילים האלה. חז”ל מספרים לנו שכל אדם היה צריך לומר את הנאום המלא בעברית, מילה מילה, ואף היו עוזרים למי שלא ידע את כל הקטע כדי שהוא יוכל להגיד את כולו כהלכה. (אף מספרים, שבשלב מסוים, פשוט היו מקריאים לכולם, וכל אחד חזר על המילים, כדי לא להביך את מי שלא ידע את כל מילים. ראו למשל: משנה ביכורים ג, ז.)
אז מה הטקסט הזה אומר? הטקסט הזה הוא בעצם קיצור תולדות עם ישראל, מסופר בגוף ראשון, עם חוט מחבר משורשינו הצנועים בפדן ארם, לירידה ולשהייה כגרים במצרים, לעבדות וייסורים, להוצאה ממצרים (ע”י ה’), להגעה לארץ, עד להבאת ביכורי הארץ ברגע זה. אני מנסה לחשוב מה יכול להיות הקבלה לדבר כזה בימינו, ואני מדמיין כזה דבר – פעם בשנה, לפני שאני הולך להפקיד את תלוש המשכורת הראשון של השנה בבנק, אני עומד לפני כולם ומדקלם את קיצור תולדות עם ישראל עד הגעתי עם תלוש משכורת זה בהערכה ובתודה רבה ושבח לאל – ורק אז מפקיד את התלוש ונהנה ממנו.
אבל חכו. יש עוד. אחרי כל הנאום הזה, התורה ממשיכה ואומרת מה צריך לעשות עם הטנא:
“וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכׇל־הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ” (דברים כו, י-יא).
במילים אחרות – צריך להניח את הטנא לפני המזבח, לפני כולם, להשתחוות, ואז ללכת לחגוג ולהנות מכל תבואתך עם כל המשפחה ועם מי שאין לו תבואה משלו להנות ממנה.
פרשת “ראה” אף מרחיבה על המצווה הזאת:
“וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה” (דברים טז, יא-יב).
בעצם צריך לחלוק את כל הטוב שיש לך עם כל מי שאין לו? ולמה? כי פעם אתה היית עבד ולא הייתה לך ארץ משלך ותבואה משלך ונשענת על אנשים אחרים. ועכשיו יש לך. אז תחלוק!
אז איך כל זה קשור לישראל של 2023?
השנה חגגנו 75 שנה למדינת ישראל. זאת ועוד, במקרה ולא שמעתם, בשנת 2022 הכלכלה של ישראל גדלה פי 6.5%, ולפי הערכות רבות, התמ”ג לנפש של ישראל עקף את אלה של גרמניה, צרפת, בריטניה ועוד. אנחנו כבר לא מדינה חדשה וענייה. אנחנו מדינה עשירה, מהעשירות בעולם. נכון, יש עדיין אתגרים רבים. יש עניים, גרים, אלמנות ויתומים – אנשים מוחלשים ומופלים רבים מדי. יש פערים אדירים. אבל יש לנו מדינה. יש לנו ארץ. יש לנו עושר. אולי הגיע הזמן לחשוב איך לחלוק אותו.
שבת שלום!
