אנחנו נמצאים בפתחו של חג שבועות אחרי ימים ארוכים של ספירת העומר. נדמה שספירת העומר מתחברת השנה באופן טבעי עם הספירה האינסופית הנמשכת מאז השבעה באוקטובר, של מניין הימים מאז חטיפתם של למעלה מ-250 א.נשים מבתיהם ומשפחותיהם, משירותם הצבאי או מהמסיבות בהן חגגו. כולי תקווה שמניין הימים המתארך יעצר וכבר לא יהיה רלוונטי בעת קריאת שורות אלה.
לרבים מאתנו היו החגים והימים הלאומיים האחרונים מורכבים עשרות מונים משנים עברו. אנו מוצאים עצמנו במקום בו אנו נדרשים לבחינה מחודשת של הקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל, בין הישראלים לבין עצמם. אנו מוצאים עצמנו שואלים אודות הקשר שלנו כקהילות עם המדינה ומוסדותיה, מוסדות עליהם סמכנו או אותם ביקרנו. בכל אחד מהחגים האחרונים נדרשנו לבחון את הקשרים האלה בפריזמה אחרת. ההיסטוריה, הפולקלור, התרבות והדת של העם היהודי –כולם מלאים בערך, סיפור והקשרים: החגים מחברים אותנו אל תוך החברה היהודית שבתוכה אנחנו חיות וחיים. ומתוך ההקשר הנוכחי, ההסתכלות על חגים ואירועים, ציוני זמן תרבותיים, תגלה לנו שהם נראים מעט אחרת.
התבוננות על מגילת רות מגלה לנו מוטיבים חזקים ורבים העוסקים בקשרים אישיים, משפחתיים וקהילתיים. ברמה הערכית ניתן לראות איך ניבטת אלינו מחויבותם של א.נשים האחד לשני – המחויבות של בני קהילה לאנשים חדשים המגיעים לתוך קהילתם וצריכים ללמוד את דרכם בתוכה. אני קוראת את סיפור המגילה על היבטיו הקהילתיים , תוך שאני עומדת בפינת הרחובות הרצל – קיבוץ גלויות בתל אביב ורואה את ילדי קיבוץ רעים המתגוררים בבניין דירות סמוך, חוזרים בדרך שכבר הפכה מוכרת מבית הספר הקרוב (בליווי מבוגר, אל חשש). אני מדמיינת את הימים הראשונים שלהם בבית המלון: בתוך ההלם, הצער, הטראומה והכאב, חושבת איך כעבור מספר חודשים הפך להם המרחב הפך למוכר. בתוך כך, אני חושבת גם על מי שהיו שם בשבילם ובשבילן כדי לתת להם את “פאת השדה”, או את מעגל הנשים הבטוח והמרגיע אותו היו צריכות כנשים ואימהות, ומי לקחו את הכביסה מהמשפחות לבתי המשפחות המקומיות, או שלחו אוכל מבושל כשאין מטבח. בסיפור המגילה, נעמי יודעת שרות לא שייכת, היא יודעת שהיא לא תבין את כל חוקי השבט כבר בהתחלה. אבל, היא סומכת על החוסן שלה לאור אירועי המשבר המשפחתיים. היא תסתדר, אם נעמי תיתן לה נקודת פתיחה טובה.
אנחנו רואות היום קהילות רבות שפונו מבתיהם, חלקם יחד, חלקם בנפרד. לצידם, מעבר למוסדות המדינה, עם שלם אשר התגייס בשבילם ולמענם. העם בחר בעם, התושבים בחרו בתושבים. כל כך הרבה מאיתנו ידעו שגם אנחנו יכולנו להיות הם. ממש ממש הם. ובתוך כך אמרנו להם – עמכם, עמנו. הערכים שלנו ושלכם דומים. אנחנו נעמוד לצידכם. ניתן לכם משלנו.
בימים אלו, צריכות הקהילות לבחון האם הם חוזרות הביתה. הרבה שאלות עולות באופן טבעי ממצב זה: מה זה בית, מה זו קהילה, והאם ניתן לשמור על הקהילה שלנו גם אם אין לה רציפות גיאוגרפית כלותיה של נעמי בוחרות בחירות מאוד שונות זו מזו ביחס לאותו משבר ששתיהן עברו. נעמי לא ביקורתית או שיפוטית כלפי אף אחת מהן. חשוב שגם אנחנו נסתכל על המצב בהבנה. לעולם לא נבין אם לא היינו שם.
אני ניגשת אל החג הזה בחיל ורעדה. כל כך הרבה קהילות, וודאי רבות מאילו המפונות, היו רגילות לחגוג את חג השבועות באופן חקלאי, לא בתיקון ליל שבועות מסורתי או מתחדש המתאפיין בלימוד, שיחות, וסדנאות אל תוך הלילה. חג השבועות עבורם נחגג עם טרקטורים, חקלאות ושמחה על כל היש וכל הביכורים. עם התקרב החג, עולה השאלה כיצד זה יראה השנה? כיצד זה יראה בכל המקומות האלה, בכל המקומות בצפון שעדיין מפונים, שעוד לא קיבלו מענים, אפילו לא זמניים, עדיין במרחב הארעי, שאינו מאפשר שיקום וצמיחה קהילתית. באיזה אופן יהיה עם ישראל בשביל אותן קהילות? בשביל אותם תושבים?
האם בשנה הזו כדאי לציין את ביכורי ההצלחות שהשגנו מאז ה-7 באוקטובר – לציין את השיעור הראשון שנלמד בין כותלי בית הספר שנפתח במיוחד בתקופה הזו? היום הראשון שהקהילה חגגה חג יחד מאז הפינוי או מאז החזרה הביתה? לבכר על התינוקות שנולדו במהלך השנה כמדי שנה? ואולי לתקן, תיקון שבועות, אל תוך היום או הלילה, שחוגג את הא.נשים – יצירה מקומית, יוזמה אישית או קהילתית, טקסט שהיה משמעותי לאחד או לכמה, במה פתוחה לנחמה.
הקהילה היא מקור חוסן, וחוסן בנוי ממשמעות, שייכות, אמון, מחויבות והדדיות. רבות מהקהילות מכירות את מנגנוני הפעולה שלהן, חלק יצטרכו להיזכר, מעטות יצטרכו ללמוד את זה מחדש. נכון יהיה אולי לחזק מסורות קיימות ולצידן לייצר מסורות חדשות סביב החג, כדי שיאפשרו את כל מרחב הרגשות שנמצא שם יחד איתם. במהלך המגילה אנחנו רואים את היחס של נעמי ורות לערכים שמובילים את העם היושב בארץ, והידיעה הברורה שיש לנעמי, שיכולה לשלוח את כלתה לשדה של אחרים, ולדעת מחד, שלא יפגעו בה ולדעת מאידך, שרות אולי תהיה במקום זר ושונה ושאולי זו גם לא שפה שהיא רגילה אליה, ולא המסורות שהיא רגילה אליהן, אבל שהיא תסתדר, שגם לה יהיה את החוסן להתמודד עם האתגר. גם אם זו ארץ שהיא מעולם לא הייתה בה, שהמשפחה שלה לא נמצאת בה, שהשגרה שלה היא לא אותה שגרה. כמו נעמי, אני חושבת שאנחנו במקום שבו אנחנו מבינים שעלינו להיות לצד הפרטים, המשפחות והקהילות, ולקחת אחריות על המצב הנוכחי של המשפחות והקהילות שלא נמצאות במקומן ולדעת שיש לנו ציפייה, ומאיתנו ציפייה, כעם, להיות מסוגלים להקל עליהם את הקושי שלהם- במעברים, בשינויים, בתפיסה שלהם את המורכבות של החיים הנוכחית.
כתבה: גילי דבש ישורון, מנהלת אסטרטגיית קשרי קהילות בבינ”ה.
