בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

“בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו” | יום הזיכרון לשואה ולגבורה

לפני כשבועיים ישבנו סביב שולחן הסדר וקראנו את המילים העתיקות מתוך ההגדה. בין ספטמבר 1939 למאי 1945 קיבלו המילים האלו מוחשיות שגם כיום, יותר מ-70 שנים אחרי המאורעות, קשה להכיל ולתפוס את היקפה ועומקה. איום הכליה המוחלטת, אותה אזהרה נושנה שפשטה ולבשה צורות שונות במהלך ההיסטוריה של העם היהודי, כמעט והפך למציאות קיימת בחלקים נרחבים של העולם.

אבל כפי שקראנו בהגדה – השואה לא הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה נרדפו היהודים, אלא חלק משרשרת ארוכה הנמשכת מרגע לידתו של העם, מהעזיבה של סיר הבשר של העבדות לעבר חיי ריבונות, אחריות וחירות. בכל דור ודור קם השליט שמשסה את עמו ואת פקודיו במדינת היהודים או בחלקי העם שחיים בשטח שנמצא בשליטתו.

על שנאת חינם וענוותנות

השרשרת הקדומה של האלימות שהופנתה כלפי היהודים קיבלה תפנית דרמטית עם חורבן בית שני בשנת 70 לספירה. אובדן הריבונות, גם זו היחסית והמוגבלת על ידי מעורבות הולכת וגוברת של האימפריה הרומית, הוא שהוביל אל מציאות החיים הגלותית, הכוללת מגבלות ורדיפות ובה האחר והעתיד טומנים בחובם תמיד איום. החורבן היה אסון בקנה מידה שהעולם היהודי טרם פגש והוא אולי האירוע שהשפיע יותר מכל על מציאות חייו של העם היהודי עד למלחמת העולם השניה והקמת מדינת ישראל. למשך קצת פחות מ-1900 שנים’ איבדו היהודים את היכולת להגן על עצמם מפני אלה שקמו עליהם להורגם.

חז”ל, שחיו, דרשו ויצרו לפני, במהלך ואחרי חורבן הבית השני, הותירו את רשמיהם מהאירוע הדרמטי בין דפי המשנה, התלמוד וכתבים רבים אחרים. חלק מהחכמים חוו על בשרם את נפילת הגליל, הסכסוכים הפנימיים, המצור על ירושלים והרעב הכבד שהתלווה אליו, מעשי הטבח של לגיונות הרומאים, השעבוד של מאות אלפים ומעל הכל – את ההרס המוחלט של הלב הפועם של החיים הדתיים – העיר ירושלים ובית המקדש.  מתוך הבנה של עוצמת האסון, מעניין לבחון בקצרה את עיקר הירושה ההגותית שהשאירו אחריהם אלה שראו אותו בעיניהם והבינו את עומקו ואת השפעתו הצפויה. מתוך ספרות חז”ל שעוסקת בחורבן, ניתן אולי לזקק שני מקורות מתוכם צמח היחס אליו, המאפיין זרמים מרכזיים בהגות היהודית.

במסכת יומא בתלמוד הבבלי כתוב “מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם”. שנאת חינם מוצגת כאן כגורם הבלעדי לחורבן הבית, ככוח המחולל את אובדן החירות והריבונות. כדי לתאר איך נראתה שנאת חינם בחיי היומיום של בני ירושלים, מובא במסכת גיטין בתלמוד הסיפור המפורסם על קמצא ובר קמצא, בסופו כתוב כי “ענוותנותו של רבי זכריה בן-אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו”.

שנאת חינם וענוותנות מנהיגים – האם ניתן לייחס לשני אופני ההתנהגות האלה את החורבן? אם הייתה שוררת בירושלים אהבת חינם ואם רבי זכריה בן אבקולס היה קצת פחות ענוותן, קצת פחות צדקן ואדוק, היה נמנע המרד או שהמורדים היו מתאחדים תחת הנהגה אחת וגוברים על הלגיונות של אספסיאנוס וטיטוס? האם התנהגות אחרת, מוסרית ונבונה יותר, הייתה משנה את מהלך ההיסטוריה? מהו אופי האמירה של חז”ל בנוגע לסיבות החורבן ולמה כוונתם?

החברה שתקום בבוקר שאחרי הסערה

לדעתי  חז”ל מנסים לספק לנו כאן אמירה עמוקה שנוגעת ביסודות הקיום המשותף שלנו כעם, וניתן להשליך ממנה על שרשרת הרדיפות והאסונות שידע העם היהודי במהלך שנות הגלות וגם על ימינו אנו. אמירה שכולה ענווה (ולא ענוותנות) ולקיחת אחריות. לעיתים קורים בעולם אירועים שאינם בשליטתנו. מסביב יהום הסער. לפעמים אין לנו יכולת להשפיע באופן משמעותי על האופן בו הסביבה שלנו תופסת אותנו ועל הפעולה שלה כלפינו. איננו מסוגלים להשפיע  על מעשיהם של לגיונות טיטוס, הקוזאקים של חמלניצקי, איזבל ופרדיננד, הנאצים ועוזריהם, צבא מצרים ועוד ועוד.

בהינתן חוסר היכולת שלנו לשלוט באירועים, מה נותר לנו לעשות? ברובד השטחי ביותר, כמובן שעלינו להגן על עצמנו כמיטב יכולתנו, להילחם בכל כוחנו במי שקם עלינו להורגנו. אבל ברובד עמוק יותר אומרים לנו חז”ל שברגעי הסערה עלינו לזכור שני דברים – הראשון הוא להרבות אהבת חינם, להתגבר על המחלוקות ועל הריבים, לא להוציא אף אחד מחוץ למחנה, להימנע משימוש במילים כמו “בוגד” או “עוכר ישראל”, למצוא את המשותף והמחבר. לעמוד יחד מתוך הבנה שרק כך אנחנו חזקים יותר אל מול הסערה וגם שכאשר היא תחלוף, בבוקר שאחרי, נצטרך לנער מעלינו את אבק החורבן ולבנות מחדש, כתף אל כתף, חיים יהודיים משותפים. הדבר השני הוא להיות חכמים ולא רק צודקים, להבין את ההשלכות של מעשינו ולפעול בהתאם לצו התבונה – ולאו דווקא בהתאם לפרשנות מחמירה של מה שאנו תופסים כציווי אלוהי חד משמעי.

כאשר אנו עוסקים בזיכרון השואה, חשוב לדבר גם על הרחבת אהבת החינם ומציאת המשותף מימי הסערה אל חיי היומיום ועל התמודדות עם אתגרים פוליטיים על ידי שימוש בתבונה ובחכמה. האם אלה יצילו אותנו תמיד מאסון? לא בטוח. אבל הם יסייעו לנו לצלוח אותו ולבנות יחד חיים טובים יותר אחרי שיסתיים.

כך כותב ויקטור פרנקל בספרו “אדם מחפש משמעות”:

“אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים שהיו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים אך די בהם כדי להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות האנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו. ותמיד היו הזדמנויות לבחירה. יום יום, שעה שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם יישותך, את חירותך הפנימית: שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרך כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי”.


אריאל מגל הוא ראש הישיבה החילונית בתל אביב

מאמרים נוספים: