פי האתון – פרשת בלק
אילה דקל
פרשת בלק היא אחת הפרשות האהובות עלי, ולו רק בגלל הרגע שבו אני צריכה לשפשף את העיניים ולוודא שאני באמת קוראת מתוך התנ”ך ולא מתוך ספר פנטזיה או סרט של דיסני.
בפרשה הזו מתגלה שכוחות הנבואה והחוכמה לא תמיד ניתנים רק למי שאנחנו מצפים ממנו להנהיג אלא לגורמים נוספים ומפתיעים.
בפרשה שלנו מבקש בלק מבלעם ללכת לקלל את עם ישראל. בלעם רוצה ללכת לקלל בכל מאודו אבל הוא כבול לרצונו של אלוהים ואלוהים מסרב. פעם אחר פעם מבקש בלעם לקלל ומקבל תשובה שלילית עד שבסוף אלוהים מתייאש ומשחרר אותו ללכת לדרכו. בלעם יוצא לדרך, רכוב על אתונו אבל לעומת המסעות הרגילים בהם האתון עושה רצון בעליה, הפעם, היא לוחצת את הרגל שלו אל הקיר ובסוף מתיישבת על הארץ ומסרבת להתקדם. בלעם כועס על האתון, מכה אותה ונוזף בה. מדוע היא לא מקיימת את מצוותו.
ואז – כמו בסרטי דיסני – האתון פותחת את פיה – “וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים”. – בלעם לא מתבלבל ונכנס לשיחה עם האתון על סירובה להתקדם. והיא מסבירה לו שבעצם יש מולם בשביל מלאך עם חרב שלופה והיא לא יכולה לעבור. בבת אחת העיניים של בלעם נפקחות והוא מבין שהוא טעה והאתון שלו צדקה. פתאום הוא רואה את המלאך.
הרגע התנכי הזה הוא רגע מאד מיוחד. לא בכל פרשה אתונות פותחות את פיהן ומספרות לנו את מה שלא ידענו על העולם שסביבנו. וזה רגע שיש בו משל בעיני להתנהלות כמעט יום יומית של כל אחד ואחת מאתנו.
בלעם נדרש להקשיב למי שנחותה בעיניו מכל, האתון שלו. הוא חושב שהוא יודע כל אבל בעצם, היא יודעת יותר ממנו.
הרבה פעמים אנחנו צריכים לפתוח את העין האוזן והלב כדי לשמוע קולות שאנחנו בדרך כלל מתעלמים מהם, כמו שמתעלמים מנעירת אתון. קולות שנמצאים בשוליים, אולי קולות של ילדים, אולי של אנשים שדעתם נדמית נחותה בעינינו. ובכל זאת, דווקא שם יש גם אמת.
חז”ל השתאו מאד נוכח האתון המדברת של בלעם. כיצד בכלל אתונות יודעות את שפת בני האדם ואיך דווקא אתון רואה מלאך שבני האדם מפספסים. במסכת אבות הם טוענים שפי האתון נברא עוד בימי בראשית. הם מתארים במשנה עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. עשרה דברים שאין בהם הגיון אמיתי, שיש בהם פליאה, שהם לא בסדר הנכון של העולם אבל עדיין קיימים בו. אחד מהם הוא פי האתון.
הרגע הזה של ערב שבת, הוא רגע מיוחד, בין השמשות אצל חז”ל הוא רגע שאינו יום ואינו לילה, רגע לימינלי, על הסף, רגע של בין לבין, רגע שיכול להיות מסוכן מצד אחד. מצד שני יכולים להיווצר ולהיברא בו דברים מופלאים שאינם אולי בסדר היומיומי והשגרתי של חיינו.
הרגעים הקריטיים והעדינים שאנחנו נמצאים בהם במדינת ישראל עכשיו הם רגעים לימינליים. כאלה שבהם אנחנו עומדים על הסף. שהעולם משתנה בבת אחת כמו בפרשות האחרונות. ברגע אחד האדמה פוערת את פיה ובולעת לתוכה אנשים שאהבנו. וברגע אחד אתונות יכולות לדבר ולראות את הדרך בבהירות גדולה יותר משל בני האדם.
ואנחנו עדים בימים האלה לרגעים שוברי לב ומופלאים בעת ובעונה אחת. ואנחנו נדרשים כמו בלעם, להמשיך ללכת בדרך הזו אבל גם לדעת לעצור ולהקשיב.
בימי מלחמת העולם הראשונה כתב א.ד. גורדון שברגעים של ייסורים אנחנו נדרשים להיות תלמידים מקשיבים של המציאות. “אין מורה ואין מחנך כייסורים גדולים, כצרות גדולות” הוא הסביר לבני דורו ומילותיו חוצות את מרחב הזמן ומגיעות גם אלינו “עלינו רק להיות תלמידים מקשיבים, לתת את נפשנו לדעת ולהבין”.
גורדון ואתונו של בלעם מפצירים בנו להקשיב גם לקולות שבשוליים וגם לאלה שבמרכז ולהמשיך לצעוד בדרך הזו. עד שנחצה את כל המכשולים שבדרך. עד שנגיע אל המטרה.
שבת שלום.
