פרשה נשית - פרשת חיי שרה || עדי שמואלי
בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

פרשה נשית – פרשת חיי שרה || עדי שמואלי

פרשה נשית – פרשת חיי שרה || תשפ”ד – 2023

 

פרשת השבוע ‘חיי שרה’ הנפתחת במותה של אמנו הראשונה – שרה, הינה פרשה נשית. אמנם שמה של שרה מופיע בכותרת, אך היא לא גיבורת הפרשה. הסיפור הוא למעשה לא עליה. הגיבורה האמיתית בפרשה זו היא אמנו השנייה – רבקה. וכך מסופר – אברהם הזקן שולח את עבדו לארץ מולדתו למצוא ליצחק בנו אישה. כבר מתחילת הסיפור צפה סוגיית הרצון, ואולי אפילו בפרט רצונה של האישה, נקודה שיכולה להיות מפתיעה כשאנו נזכרים שמדובר בספר עתיק ולרוב פטריארכלי. הכתוב מעלה את הסוגיה כאשר תוהה העבד “אוּלַי לֹא־תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי” (בראשית, כ”ד, ה’) ועל כך משיב לו אברהם כיצד לנהוג במקרה הזה. מה שמעניין הוא בכלל עצם שאלת הרצון, הרי יש שיאמרו ביחס לימים ההם כי לא בדיוק התחשבו ברצונה של האישה, שזה לאו דווקא היה נשמע, או לפחות לא נכתב עליו כגורם משמעותי בהתפתחות הסיפור. ובכן, כלום לא מקרי בסיפור שלנו, וזה כמובן, רמז לבאות. 

העבד הולך, ובחיפושיו מגיע למעיין ממנו שואבות בנות העיר מים, ושם נתקל ברבקה. מדוע רבקה זוכה להיבחר להיות המיועדת מכל הנשים? מה היה בה שמשך את תשומת ליבו להבין שהיא היא האישה אותה מחפש? רבקה עשתה מעשה, פעלה למען האחר ואף למען גמליו “וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל־יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ” (בראשית כ”ד, י”ח). המעשה כביכול הקטן של רבקה, חלוקת המים לאדם והחיה, הבחירה הקטנה עשתה בעצם המעשה, היא נקודת התפנית של הסיפור שלנו. המעשה שלה, ההצעה שלה היא זו שקבעה את עתידה כאשת יצחק, לימים אימנו השנייה וכמובן חלק בלתי נפרד מהסיפור שלנו כעם. רבקה לא הובילה, לא עמדה בראש, היא לא נאמה, היא אפילו בקושי דיברה אבל היא עשתה מעשה, פעלה למען האחר בענווה ובלי רצון או מחשבה להיות גיבורה. במעשה הזה היא הפכה להיות ה-סיפור, הסיפור על האישה שפועלת למען האחר.

כמו רבקה אז, גם היום, בתקופה הזו, במלחמה, אנחנו שומעים ושומעות את סיפורן של הנשים. מעשים, החלטות, חלקן גדולות יותר, חלקן אולי צנועות, כביכול בחירות קטנות, שכבר מעכשיו  נרשמות בשורות ההיסטוריה שלנו כעם. ענבל ליברמן, הרבש”צית של ניר עם שהתעקשה לא להפעיל את החשמל, ניהלה את כיתת הכוננות ולחמה. רחל אדרי, שעיכבה את המחבלים שפרצו לביתה עם קפה ועוגיות עד לרגע ההצלה שלה ושל בן זוגה; אביטל אלדג’ם, שהלכה קילומטרים מעזה חזרה לישראל עם ילדים לא שלה; עמית מן, הפרמדיקית שטיפלה תחת אש בפצועים בבארי; שפרה בוכריס, עדן נימרי, סא”ל א’, רב פקד מ’, סרן ק, סרן נ’, סא”ל י’ ועוד  רבות נשים לוחמות, שחלקן גם קיפחו את חייהן למעננו. מאות סיפורים מהחזית ומהעורף, על מעשים של נשים שהרגיעו, שחילצו, שלחמו, שהתנדבו, שניהלו, שפיקדו שפעלו למען האחר. נשים שהסיפור של המלחמה הזו ועם ישראל במהלכה לא היה אותו דבר בלעדיהן.     

ובחזרה לפרשת השבוע שלנו – זוכרים וזוכרות שבתחילת הפרשה עלתה סוגיית רצונה של האישה האם תרצה רבקה ללכת עם העבד כדי להינשא ליצחק? העבד ומשפחתה של רבקה מגיעים לדין ודברים על עזיבתה – מתי? או אם בכלל? ופה ישנה עוד תפנית לא צפויה בעלילה – שואלים את האישה, את רבקה לרצונה! “וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת־פִּיהָ” (בראשית כ”ד, נ”ז). במילים אחרות, נראה מה יש לה להגיד. רבקה מגיעה, ובמילת פעולה אחת פשוטה אומרת – “אֵלֵךְ”. יש משהו במילה האחת, שמנקז לתוכו יותר משמעות מנאומים או משפטים ארוכים. אישה של מעשים היתה רבקה. אולי פחות של מילים, אבל יש לה קול, קול ברור והוא קול שחשוב שיישמע, שיקשיבו לו.           

גבורת הנשים, המעשים והמילים, היו קיימים משחר ההיסטוריה היהודית, הסיפור של רבקה מוכיח זאת. אבל אם יש איזשהן נקודות אור במלחמה הארורה הזו היא שהמעשים, הגבורה והסיפור של הנשים נמצא סוף סוף במרכז, הסיפור הנשי חשוב. הסיפור שלהן נשמע, הוא משמעותי, ולא פעם הוא זה שמכריע את הכף בסיפור שלנו כעם. פרשת השבוע עוסקת במעשה, בעשייה, בראיית האחר, והמעשה הראוי שלנו כחברה ישראלית-יהודית חזקה וטובה הוא להמשיך ולספר את הסיפור שלהן, שהוא בעצם הסיפור של כולנו. 

לחיי שרה, רבקה וכל הנשים באשר הן שבמעשיהן נותנות לנו קול. ולא! אנחנו לא צריכות לחכות שישאלו אותנו.

כתבה: עדי שמואלי, מנהלת חינוכית של מחלקת מכינות ושנות שירות של בינ”ה.

מאמרים נוספים: