פרשת “אמור”
פרשת אמור עמוסה נושאים וציוויים. החלק בה שתופס אותי במיוחד הוא הציווי על ימי השבת והחג, שבעיני הוא הרבה יותר הומניסטי מאשר דתי-אמוני.
“וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיהוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם.”
בהמשך הטקסט מפרט אלוהים את ההנחיות ליום כיפור, ראש השנה, פסח וספירת העומר וסוכות. למה אני חושבת שמדובר באקט הומניסטי? בגלל הסדר, הקביעות, יצירת הביטחון.
החיים שלנו כל כך כאוטיים, הכל משתנה כל הזמן. אלוהים עשה סדר פיזי כאשר ברא את העולם, הפריד בין מים למים, יצר היררכיה, נתן שמות – וכעת עם קביעת המסורת הוא מייצר עבורנו סדר נפשי, רוחני.
שינוי הוא הדבר הקבוע היחיד, כמה פעמים שמענו את המשפט הזה, ובכל זאת תמיד מוצאים את עצמנו מופתעים. אני רוצה לומר שזה נכון בעיקר בתקופה האחרונה אבל למעשה זה היה נכון תמיד, אולי רק מורגש ביתר שאת בימים אלו.
החיים המודרניים מייצרים מצג שווא של קביעות, של חזרתיות, של שעמום: כבישים ובניינים ומסגרות משפחתיות וחברתיות – לרגעים הכל נראה יציב כל כך, מתמיד כל כך. אבל זו אשליה. כשבני האדם התרחקו מהטבע הם התקרבו לאשליה הזו. האמת היא שהכל משתנה כל הזמן, והחיים שלנו לא באמת יותר יציבים מחייהם של בני ישראל שהלכו במדבר. זה יכול להיות מפחיד לחשוב על זה ברצינות ולא רק כאיזו ססמא.
בין שנה א’ לב’ בלימודי התואר הראשון החבר שלי ואני נפרדנו וחזרתי לגור אצל ההורים עד שמצאתי דירה חדשה. מהרגעים האלה בחיים שכל מה שהרגיש יציב ובטוח נשבר, הקרקע נשמטת והשינוי מתפרץ לחיים בעוצמה. זה היה מפחיד וקשה ואני דווקא אוהבת הרפתקאות והתחלות חדשות, אבל כנראה שיש בנו שאיפה לביטחון ויציבות, לזה שתמיד יהיה לנו מקום נוח לחזור אליו, להישען אחורה, להרגיש שהכל בסדר ובשליטה. כנראה שזה גם חלק מהטבע, לא פחות מהשינוי.
איכשהו הצלחתי למצוא בתקופה הזאת את השינוי כמקור נחמה ויופי. הטבע כולו משתנה כל הזמן, הים, הצמחים, העננים – בכולם אפשר להביט דקות ארוכות ולראות את השינוי קורה לנגד עיננו, וכמה הוא יפה וטבעי ואולי אפילו מרגיע.
בימים האלה ניסיתי להזכיר לעצמי שזה לא תמיד ירגיש ככה, כואב ומפחיד, שגם זה יחלוף וישתנה. אני זוכרת שבכל בוקר בדרך מהרכבת לאוניברסיטה הסתכלתי על הפרחים שבצידי הדרך, ובכל בוקר הם נראו קצת אחרת, לפעמים פרח חדש הגיח, לפעמים היה שבלול, ולאט לאט לקראת הקיץ הם התחילו להתייבש. ניסיתי לשים לזה לב, לשים לב לשינוי ולהשתנות של הטבע ולהתנחם בה.
בשנה הבאה הכל היה שונה, כבר שכרתי שוב דירה עם חברות והרגשתי יותר שמחה. כמעט כבר לא עברתי ליד השביל ההוא, כי לא נזקקתי יותר לרכבת. אבל מידי פעם, כשזה יצא, הייתי הולכת שם ונזכרת איך הכל הרגיש אחרת, והשתנה, וגם אני השתנתי, ובכל זאת משהו בי גם נשאר כמו שהייתי אז.
יש משהו מרגיע בידיעה שתמיד יהיה ראש השנה וכיפור ופסח. שתמיד נפגש ונאכל את המאכלים המסויימים ונשיר שירים. אבל זה גם לא ממש נכון, הרי סבתא מריאנה ז”ל כבר לא מגיעה כמה שנים, גם סבא אפרים ז”ל. אבל אבא שלי מקפיד להכין פעמיים בשנה (בראש השנה ובפסח) את קציצות הפראסה שלה וסביב שולחן הסדר תמיד נספר את הבדיחה שלו על הנאצי שבבוידעם, אז משהו השתנה אבל משהו גם נשאר. והמצווה לקיים את המסורת מזכירה בדיוק את זה – בכל שנה יש פסח, בכל שנה הפרחים פורחים ואז מצהיבים. ובכל שנה אנחנו גם קצת אחרים, אבל עדיין אנחנו. יש שינוי אבל גם התמדה. ויש בזה אולי נחמה.
