פרשת “אמור”
פרשת אמור היא פרשה שעושה סדר בכל מיני דרכים על פי שלבים שונים, מי, מה, מתי ואיך. על אף שחלקים ממנה עושים הסדרה שקשה לי, כאישה, חילונית, עובדת סוציאלית ואקטיביסטית, אני מרשה לעצמי לברור את החלקים שבהם אני מושקעת ולעבור לסדר מועדי השנה שמופיע בחלק השני של הפרשה.
סדר ומסורת יהודית
ויקרא, פרק כ”ג, נועד לעשות לנו סדר, מגדיר לוח שנה. סוג של תיאום ציפיות בנוגע למתי ואיך נחגוג כל חג ונציין כל מועד ויוצר מהלך שנתי ברור וקוהרנטי. מבחינה פסיכולוגית וסוציולוגית, איש ואישה זקוקים לסדר שכזה, ליצור תחושת ביטחון, להפחית חוסר ודאות וזה מסייע בתהליך חיברות משמעותי לחברה והתרבות אליה אנחנו משתייכות.
הסדר מתחיל בפסוק ב’ ופותח בשבת, המסורת היהודית הקבועה והנשנית ביותר, כזו שנחגגת על ידי רוב הציבורי היהודי בעולם, בדרך כזו או אחרת עד היום. הוא ממשיך לפסח, הלא ניסן הוא החודש הראשון בשנה, ומסתיים בסוכות. הסדר הזה מייצר גם היררכיה בין חגים אחרים לחגים האלה, מייצר מעין סדר עדיפויות.
לאחרונה קראתי טקסט מעולה, שמובילת בית בינ”ה ברמת רחל, נורית עמית, שיתפה אותי בו. זה טקסט שנכתב על ידי דליה מרקס בספרה “בזמן- מסעות בלוח השנה היהודי ישראלי”.
וכך היא כותבת – “מעניין כיצד הייתה נראית השנה שלנו אילו הייתה מתחילה בלבלוב האביבי של ניסן ובציוצי הציפורים כשהימים מתארכים והולכים ולא בחשבון הנפש של תשרי בימים המתקצרים כשהחשכה גוברת…. ”
מאז ששיתפה אותי בטקסט הזה, אני חושבת עליו הרבה. מנסה לדמיין לעצמי איך הייתי מרגישה אם פסח היה חגיגת ראש השנה באופן ציבורי יותר, ומוסכם חברתית. זה גם שולח אותי לחשיבה על יהדות העולם, שלא בהכרח חוגגת את ראש השנה בסתיו, כי אם באביב, בחצי הכדור הדרומי.
נקודת מבט אישית
לפני כחצי שנה חזרה משליחות של שלוש שנים עם הסוכנות היהודית ופדרציית ניו – יורק. גרתי בלונג איילנד עם המשפחה שלי ועבדתי במרכז קהילתי מופלא. הייחוד של ניו יורק מבחינה אקלימית ועונתית היא שיש בה וצפון מזרח ארצות הברית בכלל, ארבע עונות שנה מובחנות. כמעט מדויקות, (מלבד משבר האקלים שמשבש יותר ויותר את האבחנה הזו). קל היה להסביר את הקשר בין לוח השנה היהודי, העברי לארץ ישראל לפי ההסברים המופיעים בפרשת השבוע הזו – “וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָה” (כ”ג, י’) , “בְּאָסְפְּכֶם אֶת-תְּבוּאַת הָאָרֶץ” (כ”ג, ל”ט). וזה מעורר דיון ושיח סביב מסורות ותרבות, מנהגים וחגים. כמה דומה ושונה זה. בשליחויות השונות שבהן הייתי בשנים האחרונות נחשפתי גם לחגיגות חג שני של גלויות.
מסכת ראש השנה
אחד המדרשים היפים לפסוק מופיע בתלמוד, במסכת ראש השנה, שם מסופר על רבן גמליאל שהיה נעזר בעדים שראו את הירח על מנת לקבוע את התאריך המדוייק על פיו יגזרו המועדים הקדושים, וממשיך בשיח על השליחים המגיעים לכל יושבי תבל על מנת לבשר על הגיעו של ראש חודש, או כל אחד מהמועדים המתוארים בפרשה שלנו. כך נוצר “יום טוב שני של גלויות”. יומו השני של כל אחד משלושת הרגלים, עבור יהודי העולם, הוא גם יום חג, ולמעשה “העתק הדבק” של ערב החג עצמו. מתוך הנחה שלקח זמן לכל שליח להגיע לאיזורים שונים בהם נמצאו היהודים בתקופות שונות, ובחלק מהמקומות הדבר נשמר עד עצם היום הזה, מתוך הלכה שהתקבעה שמה שהיה הוא שיהיה.
עבור הקהילות בעולם, השמרניות יותר ממשיכות לנהוג כך, והליברליות יותר סוברות כי בעולם שבו ידועים החגים במפורש, אין צורך להמשיך ולנהוג כך.
כמי שהייתה בתפקיד שדרש קשר עם קהילות רבות ומגוונות, והתארחה בעשרות בתים במהלך החגים בשלושת השנים האלה, אפילו בימי הקורונה, ההזדמנות להרחיב את הימים שבהם אנחנו חוגגים וחוגגות הייתה נראית לי הזדמנות מופלאה לחיזוק החיבורים הקהילתיים, האישיים והמשפחתיים. להשתמש בפלטפורמה שמציע החג ולנצל אותה עד תום.
הפרשה מספרת לנו בפירוט על כל חג כמה דברים- מתי מתחיל החג, כמה זמן הוא נמשך, מה מהות החג, מה אנחנו אמורות לעשות – מהם מנהגי החג ומה לא לעשות- “כָּל-מְלָאכָה, לֹא תַעֲשׂוּ”. בחלק מהחגים ישנה גם תזכורת לאחריות שלנו כלפי האחרים בחברה- “וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם” (כ”ג, כ”ב)
משפחות רבות מנצלות את זה כדי לחגוג את החגים עם בני משפחה או חברים נוספים בזכות ההזדמנות שנותן החג השני.
כמה מאיתנו היום חוגגים את חג שני של פסח? כמה מאיתנו היו מוכנים לחגוג שני ערבי ליל הסדר יום אחרי יום, ועוד שני ערבי חג בחג שני? ובסוף עוד לקנח במימונה? ואולי בשבועות להוסיף עוד יום עם הזדמנות למאכלים חלביים, גבינות ויין, או כל מסורת אחרת שאתן נוהגות לציין בחגים האלה?
מציעה לנו כציבור יהודי ישראלי, לנסות ולאמץ מנהגים חיוביים ומסורות חדשות, להעז לראות את השנה מתחילה עכשיו ולא לתת ללוח השנה של בתי הספר, מקום העבודה, או אפילו לוח השנה היהודי המודרני, להכתיב לנו את האופן שבו אנחנו רואות את ההזדמנות לשינוי.
מה אם הייתי אומרת לכן, שעכשיו מתחילה השנה?
