בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

פרשת “בראשית” | הדר בר נס

פרשת “בראשית”

כשאלוהים אמר בפעם הראשונה

יהי אור !
הוא התכוון שלא יהיה לו חשוך…

הוא לא חשב באותו רגע
על בני האדם
בני אדם לרוב

אבל הם כבר התחילו לחשוב על עצמם…”

(נתן זך)

פרשת בראשית מחזירה אותנו השבת אל בריאת העולם. יחד איתה אנחנו נמצאים שוב ממש בנקודת הראשית של העולם, בנקודת ההתחלה. הפרשה מתארת את בריאת העולם מתוך “תוהו ובוהו” בשישה ימים בלבד ובמנוחה ביום השביעי. המנוחה שמניחה לנו יסודות סוציאליים בחברה היהודית.

בהמשך עוסקת הפרשה במקומו ומקומה של אדם וחווה בגן העדן דרך מפגש עם בבדידות, זוגיות, תמימות ואובדנה. בפרשה זו נחשפות ונחשפים אנו הקוראים לחטאים ולחוסר השלמות שמקורם באנושות.

אלוהים ברא את העולם, הוא רק התכוון שלא יהיה כאן חשוך כמו שאומר נתן זך אבל בני האדם התחילו לחשוב בעצמם. כשאלוהים מניח את אדם וחווה בגן העדן החוק שהגדיר להם היה מאד ברור – ” וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.”

ובכל זאת בחרו חוה ואדם לאכול ממנו.

 

על פי הסיפור המקראי, רגע אחרי הבריאה המושלמת לכאורה, אנחנו נוחתים.ות הישר אל תוך החטא. אל חוסר השלמות ואל העול שלנו, האנושי. בתהליך הבריאה, כל האחריות היתה של אלוהים. הוא יצר, הוא ברא, הוא החליט. אבל ברגע שבו נגמרים ששת ימי הבריאה, רגע אחרי שנברא האדם, עוברת האחריות על ניהול העולם ועל היצירה לבני ולבנות האדם.

וכך גם קורה שאלוהים לא פעם במהלך סיפורי התנ”ך מתאכזב וכועס על בחירותיהם/ן של בני ובנות האדם. הוא ברא, יצר, הקפיד ובאחת בני ובנות האדם מקלקלים.

שאלת האחריות היא שאלה מרתקת שנוגעת גם לחיי היום יום שלנו ולסוגיות חינוכיות שאנחנו פוגשות בהורות ובתהליכים חינוכים שונים.

כמעט כל יום אנחנו שואלות את עצמנו, עד כמה לקחת אחריות מצד אחד ועד כמה לאפשר לילדים.ות/ חניכים.ות/ תלמידים.ות לקחת את האחריות בעצמם/ן- גם אם זה עלול להיות כרוך בחוסר הצלחה בכשלון או בכאב.

מתי אנחנו צריכות לעצור הכל ולא לתת להם ליפול. ומתי חשוב שהאחריות תהיה עליהם והם יתמודדו גם עם ההשלכות. וכל המשחק העדין הזה יושב על הנסיון האינסופי לאתר את אותו רגע עדין בו אפשר ללכת צעד אחורה ולתמוך מהצד כדי שהילדים/ות יוכלו לנסות את כוחם.

בשלוש השנים האחרונות נפלה בחלקי ההזדמנות ללוות חבורה מוכשרת ויוצאת דופן של מחנכים ומחנכות של כיתות מנהיגות. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהנושא הזה עלה לשיח…

אחת המחנכות ליוותה את כיתתה בתהליך ששיאו היה אירוע של הפנינג בבית הספר סביב נושא חברתי ערכי שמאוד בער באותה השנה במדינה.

 

 

כמה ימים לפני אותו האירוע הגדול היא הבינה שאחד הצוותים שהיה אחראי על פרסום ההפנינג לקהילת בית הספר לא פרסם כמו שצריך ובאופן כללי לא כל כך רצה לקחת את האחריות ואף תיכנן “להבריז” מהפעילות עצמה.

שתי אפשרויות עיקריות עמדו בבסיס השיחה שלנו: האחת היא להתערב, לקחת את האחריות על עצמה- העיקר שהאירוע לא יפול. שהתלמידים/ות לא יחוו חוסר הצלחה, שלא תיפגע המוטיבציה להמשך. וגם אל מול צוות בית הספר- המנהלת, רכזת  המקצוע, הקולגות, המנהלת הארצית של התכנית שלא יהיה “לא נעים”…

השנייה, לשקף את המצב לכתה ולאפשר להם ולהן להחליט כיצד לפעול. כן, גם אם זה במחיר של חוסר הצלחה. כאשר שיחה עם התלמידים/ות והעברת ההחלטה והאחריות הבלעדית לכתה עלולה לגרום ליחסים מתוחים בכתה, לזניחה של האירוע או מורכב לא פחות, לקיימו ולהסתכן בחוסר הצלחה. שכן, אירוע עם מעט משתתפים/ות יכניס מעט כסף אותו רוצו לתרום לעמותה אשר עוסקת באותה המטרה החברתית. כמו כן, תחושת כישלון עשויה להוריד את המוטיביציה של הכתה לרצות לקחת פרוייקט נוסף בכדי להימנע מתחושה נוספת של כישלון.

אז מה אפשר לעשות?

אין כאן נכון ולא נכון. בחינוך כמו בחינוך עלינו להסתכל קדימה, לראות את היעד הבא ולכוון אליו. אותה מחנכת אמיצה ונהדרת פתחה את הנושא מול הכתה. זו היתה שיחה מרתקת ומעוררת השראה, הכתה הציעה פיתרונות מעניינים ומקוריים ובסופו של דבר האירוע היה מוצלח. אומנם לא הגיעו הרבה משתתפים.ות אבל הכתה הרגישה שהיא לקחה אחריות תחושת המוטיבציה עלתה ובפרוייקט הבא שהכתה לקחה על עצמה תחושת ההצלחה והאמונה העצמית שלה עלו.

לקראת השנה שלפנינו אני רוצה ללמוד מהמחנכת הזו וגם מסיפור הבריאה להעז לקחת אחריות וגם לדעת לשחרר אותה.

אני אף פעם לא מלמד את הסטודנטים שלי, אני רק מנסה לייצר את התנאים שבהם יוכלו ללמוד. (אלברט אינשטיין)

שבת שלום !

כתבה: הדר בר נס, מנהלת תחום ליווי והכשרת צוותים חינוכיים במחלקת חינוך.

מאמרים נוספים: