השבוע נפתחו השמיים והגשם הראשון של הסתיו ירד על ארצינו. הרגע בו מי השמיים עוזבים את מקומם הטבעי ויורדים אל הארץ מחזיר אותנו אל ההפרדה בין מים למים שנעשתה ביום השני לבריאה: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי”
על השאלה מדוע ביום הבריאה השני לא נאמר כי טוב ואילו על השלישי נאמר פעמיים כי טוב תהו ותוהים פרשנים ודרשנים רבים משחר מפעל הפרשנות המקראית ועד ימינו. אחד המעניינים שבהם נמצא בתשובתם של רבי חנינא ורבי טביומי המופיעה בלשון הזאת בבראשית רבה פרשה ד’:
“למה אין כתיב בשני כי טוב?
רבי חנינא אומר: שבו נבראת מחלוקת, שנאמר: ויהי מבדיל בין מים למים.
אמר רבי טביומי: אם מחלוקת, שהיא לתקונו של עולם ולישובו אין בה כי טוב, מחלוקת שהיא לערבובו על אחת כמה וכמה! “
על פי החכמים ר’ טביומי ור’ חנינא, ההפרדה בין מים למים בראה עוד תופעה משמעותית בתולדות האנושות והיא המחלוקת. מדוע מחלוקת? מכיוון שלקחנו חומר אחד והפרדנו אותו לשני תפקודים ומקומות שונים.
המחלוקת הכרחית להישרדות הציוויליזציה היהודית

על פי המדרש מדובר בתופעה שלילית- ר’ טביומי אף מוסיף שכאן המחלוקת הובילה לתיקונו של עולם, הרי רק בסדר הזה העולם יכול להתקיים, אז אם אפילו כאן לא נאמר כי טוב אז במקרה שהמחלוקת היא לערבובו של עולם על אחת כמה וכמה.
בעת האחרונה אנו שומעים שוב ושוב את הקריאות לאחדות בעם ישראל. הבעיה עם הקריאות הללו שהן בדרך כלל מגיעות יחד עם עמדה אחת שסביבה העם צריך להתאחד- “עם ישראל צריך להתאחד ולחזור לדת ישראל ולקיום מצוות” או מהצד השני: “צריך לשוב לערכי הציונות החילוניים עליהם קמה המדינה” או הדרך השלישית המציעה: בואו נשכח את קבוצות ההשתייכות שלנו, כי הרי כולנו בני אדם, ונגיע לחיים אידאליים בהם כולנו חיים יחד ללא ריב ומדון.
באמירות אילו קיימת סתירה מובנית כמו שקיימת בפרשנות של בראשית רבה עצמה- חזרה לאחדות ולערכי היהדות והציונות היא חזרה למחלוקת, שלאורך כל ההיסטוריה היהודית היוותה חלק משמעותי מהתרבות וגם מיכולת ההישרדות של הציוויליזציה היהודית.
גם באמירה השלישית, המבטלת את קבוצות ההשתייכות, יש טעות מובנית – כפי שלמדתי ממורי ארי אלון: “אם אין מחלוקת אין שלום”. המחלוקת והשלום אינם מנוגדים זה לזה אלא להיפך – המקום בו כל קבוצה מגובשת בעמדותיה וזהותה הוא מקום בו תתקיים מחלוקת בדרכי שלום, מחלוקת המזמנת שיח והבנה של האחר. ודווקא המקום הריק, המפוחד וחסר הזהות הוא מקום המוביל לסגירות ופחד מהאחר וגם לפעמים לחוסר לקיחת אחריות על המרחב המשותף.
מבקשים צדק ורודפים שלום
את המתח בין שלום למחלוקת היטיב לתאר מאיר אריאל בשירו “צדק צדק תרדוף”, בו הוא מפגיש בין שתי הגישות להעלמת מחלוקות: “ג’ימי צדק” המייצג את התפיסה של “האמת אצלי וכולם צריכים להתאחד סביבה”, לבין “דין שלום” המבקש לפזר את המחלוקות ולטשטש את השוני:
זורק דין שלום לג’ימי צדק
“אתה מודע לזה שצדק זה חרוז להדק?”
יורק ג’ימי צדק לדין שלום
“ממש כמו ששלום זה חרוז לחלום”
שורק דין לג’ימי “בשבילך צדק זה חדק
שיש לו רישיון לחטט לי בארון”
חורק ג’ימי לדין “בשבילך שלום זה שלוש
עיוור, חירש, אילם ושולמן ישלם”
ושוב שרים איש את שלו
מחלוקת לשם שמים
בחזרה לפרשתנו: אז מדוע לא נאמר כי טוב? מחלוקת זה טוב או רע? נדמה לי שהמשנה במסכת אבות נותנת תשובה טובה לעניין:
“כל מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים; ושאינה לשם שמיים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים, זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמיים, זו מחלוקת קורח ועדתו.”

כלומר מחלוקת כמו זו של קורח, המונעת מתאוות כח ושלטון אין סופה להתקיים. אלו שמנסים לשלוט כאן בעזרת מחלוקת נוסח: “הערבים נוהרים לקלפיות” “החרדים הם טפילים” וכו’ אין סופם להתקיים בשלטון לזמן רב.
אך מחלוקת כמו זאת של הלל ושמאי, מחלוקת לשם שמיים, כזאת המבקשת למצוא דרך טובה לחיים משותפים של כולנו מבלי לבטל את ההבדלים והשוני בינינו, היא מחלוקת שתתקיים תמיד, זוהי מחלוקת שהיא מקור חיותה גם של היהדות וגם של הדמוקרטיה. לכן, אגב, יהדות ודמוקרטיה אינן מערכות ערכים מתחרות אלא משלימות ומעצימות זו את זו.
אבל בכל זאת, כל חברה צריכה לקבל החלטות ולא ניתן לחיות במחלוקת כל הזמן. התלמוד הבבלי במסכת עירובין מביא את הסיבה שבגללה ההלכה נפסקה על ידי בית הלל. על פי התלמוד ההלכה לא נפסקה כך מכיוון שבית הלל החזיקו באמת המוחלטת, אלא בשל הדרך בה ניהלו אנשי בית הלל את המחלוקת: הם היו צנועים והקדימו תמיד את טיעוניהם של החולקים עליהם לדבריהם. מדינה יהודית דמוקרטית חפצת חיים צריכה לבקש חזרה את דרכה אל המחלוקת המתונה והצנועה ברוח בית הלל.
ניר ברוידא הוא סמנכ”ל בינ”ה.