פרשת השבוע מביאה את סיפורם של עם ישראל לשיא בחציית ים סוף ובחגיגות • אך רגע אחר כך עם העבדים העייף דורש צדק חברתי בדמות סיר הבשר
פרשת השבוע, “בשלח” היא הפרשה שאנו קוראים לקראת ט”ו בשבט. היא מכונה בחלק מקהילות ישראל “שבת שירה”, מכיוון שהיא מתייחסת לנס הגדול איתו מתחילה הפרשה – “קריעת ים סוף”, אולי שיאו של סיפור יציאת מצרים ושל המקרא כולו. כמה יצירות אומנות, ספרים סרטים תפילות ופיוטים, מנסים עד היום לשחזר את הנס הגדול של קריעת ים סוף ומעבר בני ישראל מעבדות לחירות.
וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. הדרמה הזו כל כך עוצמתית ובנויה כתסריט לסרט הוליוודי ממש. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם, וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים, לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה, הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם: לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם, עַד-אֶחָד.
וכמו בסרט טוב, הדרמה הגדולה מסתיימת בחגיגה גדולה. העדים והמשתתפים מביעים עצמם בשירה גדולה. הראשון לשיר הוא משה, ואחריו מרים אחותו שסוחפת את עם העבדים העייף בתופים ובמחולות: שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. מריים מבקשת בשירתה לייצר חיבור חי ומשמעותי בין העם ובין אלוהיו. זו תחילתה של הפרשה שמתארת לנו בין היתר כיצד נרקמים יחסי מנהיגות ואמון בין עם ישראל למשה ולה’.
אולם, גם לחגיגה של חציית ים סוף מגיע סוף, וההתפכחות לא מאחרת להגיע. עם ישראל, עם עבדים עייף, מוצא עצמו במדבר רחוק מאד מסיר הבשר אשר במצרים. אמנם חירות לא הייתה שם אבל מים, אוכל וקורת גג היו גם היו, וכך אנו פוגשים לראשונה את עם ישראל כעם שקם בדרישה פשוטה ובסיסית – תן לנו פתרון לאוכל, ולמים ולקורת הגג.המחאה הבסיסית הזו מהווה נקודת התייחסות חשובה גם היום – עם הדורש ממנהיגיו לקיים הסכם פשוט, לכאורה – אנחנו נתמוך ונהלל, ואתה תדאג לצרכינו הבסיסיים. ממחאת האוהלים בקיץ 2011 ועד היום הניגון הזה עדיין ממשיך. מחאות באות וצומחות על רקע פשוט – ממחאת הנכים בקיץ האחרון ועד חוק המרכולים עליו נאבקים בימים אלו. אין פה מורכבות גדולה או אידאולוגיה מסובכת, יש פה דרישה לחופש בסיסי – חופש להתקיים בכבוד. ובשעה שאין אמון, והביטחון ביכולתם של המנהיגים לקיים מערכת יחסים שכזו חלקי – יוצאים לרחוב. גם מחאת השחיתות מאיימת על המנהיגות באותו אופן ממש, סיפורי השחיתות הרבים פוגעים באמון הציבור ומשום כך מצליחים להוציא אנשים רבים לשדרות רוטשילד מדי שבוע. יש פה דרישה לצדק חברתי – הנהגה מחויבת לקיום בסיסי. על כל היתר, אנחנו נדאג לעצמנו.
ואם נדמה שלא רווינו שיאים בפרשה אז מגיע שיא נוסף – השבת. כמו ה’מן’ שיורד מן השמים כך מגיעה השבת כמו עוד נס לתוך הסיפור – עם העבדים שעובד קשה בליקוט ובאיסוף יום יומי ומתיש מקבל מתנה – בשבת הם פטורים מליקוט המזון, הוא לא יירקב כפי שקרה להם קודם והם יכולים ומתבקשים לנוח.השבת בפרשה היא כלי עם מטרה כפולה – אקט סוציאלי הרואה את הצורך ומבקש לתת מנוחה לעם, ולצד זאת מדובר בכלי מנהיגותי מהמעלה הראשונה שמטרתו לבסס ולקרעקע את האמון ההדדי בין העם למנהיגיו. זהו סיפור השבת המקראי, אותה אנו מקדשים. ראוי לשאול בנקודה הזו מה הקודש כאן? האם זו השבת עצמה או האם זהו הצעד החברתי החשוב שנעשה מול הקושי שרואה ההנהגה?
אי אפשר שלא לתהות כיצד אותה מתנה הפכה לעול. בימים אלו אנו רואים כיצד חוק המרכולים מקדש את השבת כמנגנון חיצוני, ואינו מקדש את חירותם של האזרחים. בכך הוא פועל כאקט אנטי-מנהיגותי מול ציבור רחב מאד. בישראל של 2018 מן לא יורד מן השמים, וגם השבת לא, ובמובנים רבים עבור ציבור אשדודי, תל אביבי וכפר סבאי. המאבק על השבת הוא מאבק על הקודש, על הרעיון החשוב ביותר והוא זה שבונה אמון בין עם למנהיגיו, והוא הבסיס לחיים מלאי תוכן וחופש.
שבת של שלום!
ערן ברוך הוא מנכ”ל בינ”ה – התנועה ליהדות חברתית.
