בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

מה בין שירת נשים לשחרור עבדים? | פרשת 'בשלח'

פרשת השבוע, פרשת "בשלח", היא פרשה שאנו קוראים לקראת ט"ו בשבט, וכינוייה בחלק מקהילות ישראל "שבת שירה". ואכן, שני נושאים חוזרים שוב ושוב בפרשה שלנו: מים ושירה.

הנושא שבמרכז הפרשה – "קריעת ים סוף" הוא אולי השיא של סיפור יציאת מצרים, ושל המקרא כולו. אינספור יצירות אומנות, ספרים, סרטים, תפילות ופיוטים, מנסים עד היום לשחזר את הנס הגדול של קריעת ים סוף ומעבר בני ישראל מעבדות לחירות.

וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. אין ילד או ילדה שלא צייר בכיתה את מרכבות פרעה טובעות בים, ואת בני ישראל עוברים בתוך הים בחרבה. הדרמה הזו כל כך עצמתית, בנויה כתסריט לסרט הוליוודי ממש. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם, וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים, לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה, הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם:  לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם, עַד-אֶחָד.

הדרמה הזו יוצרת מיד שירה. כמה אנושי והגיוני שמצב כזה מזמן ביטוי אמנותי רוחני. והעדים שרואים את המחזה הנשגב או חווים אותו בעצמם, ימצאו דרך להביע את רגשותיהם בשיר. זו הסיבה שלפרשה קוראים "שבת שירה": בואו נתבונן בסוגים השונים של השירה שחולל הנס הגדול.

הראשון לשיר הוא משה. אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ, לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. משה נביא האלוהים האיש שגואל את העם מעבדות מצרים,  האדם שהניף את המטה וחצה את הים. משה שר ומנסה לחבר את עם העבדים להתעלות ורוחניות דרך השירה. העם כמובן מצטרף בהתלהבות. אך הוא תלוי לחלוטין במשה המנהיג. זה עם עבדים חסר כוחות, ותלותו במנהיג מועצמת. הפערים בין התרוממות הרוח לבין תהומות הייאוש גדלים, והתלונות, האכזבות וההתמרמרות יגיעו עוד בהמשךך הפרשה.

השירה הנוספת היא שירת מרים הנביאה, אחותו הבכירה של משה שהצילה את אחיה כתינוק על היאור. וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף–בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. השירה של מרים, יחד עם הניגון והריקוד, סוחפת. היא יודעת לחבר את העם לניגון ומציגה מודל מנהיגות עממי ומחובר. שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. בניגוד למשה ששר "אשירה לה'" מרים שרה "שירו לה'" ובכך יוצרת חיבור ראשון ממשי בין העם לאלוהיו.

השירה השלישית היא שירת המלאכים. וכך כתוב במדרש: באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא, אמר להן הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני? מלאכי השרת נדבקים בשירה של בני ישראל ורוצים גם הם להצטרף למעשה ההודיה. אבל ה' עוצר בעדם. האחריות האלוהית איננה רק לבני ישראל. כבודו מלא עולם. בני ישראל שמחים, אבל המצרים טבעו בים. יש להם אימהות ומשפחות וילדים מתאבלים. לא מתאים לקדוש ברוך הוא, שמלאכי שרת יאמרו שירה במצב כזה.

גם היום אנחנו כישראלים עוסקים בגבולות השירה. שירת הנשים הסוחפת והמחברת. האם יש לה מקום בקודש? האם נאפשר הדרה שלה? והאם לנו כיהודים, כמו לאל בעת יציאת מצרים, יש אחריות לא רק על בני עמנו? האם ניתן יד לגירוש מבקשי המקלט שיצאו ממצריים והגיעו הנה דרך מדבר סיני, נחזיר אותם לארץ אויב ונסגיר אותם שוב לעבדות או לרצח?

שבת שלום


ערן ברוך הוא מנכ"ל בינ"ה – התנועה ליהדות חברתית.

מאמרים נוספים: