פרשת “דברים”
השבת אנחנו מתחילים לקרוא בספר דברים. וכבר המילים הפותחות מעוררות שאלה גדולה. “אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב” (דברים א:א).
התיאור, סתמי לכאורה, מתאר בפירוט את הנקודה הגיאוגרפית שבה עומד משה ומתחיל את הנאום שלו מול כל העם. אבל יש שתי מילים שמיד מעוררות מבוכה. “בעבר הירדן”. התיאור הזה מתאים לסופר שנמצא בתוך ישראל ומתאר את הנאום של משה, בצדו השני של הירדן. אבל אם אנחנו נוקטים בגישה המסורתית הגורסת שמשה כתב את התורה, אנחנו עלולים להיות במבוכה.
לאורך הדורות הציעו פרשנים רבים הסברים שונים באשר למחבר שורות הללו. חלק טענו שהן נכתבו ע”י מחבר אחר, הנמצא בארץ ישראל, וכותב את הנאום האחרון של משה לפני מותו. מכיוון שכך, הוא מתייחס למואב כעבר הירדן. אחרים טענו שעבר הירדן הוא שם של מקום פיזי בירדן ובכך פתרו את הסתירה.
קצרה היריעה מלהכיל את כל ההסברים הפוטנציאליים. אלא שגם ללא הכרעה בשאלה זאת, נוכל להסכים שמונחת לפנינו שאלה חברתית לא פחות מעניינת. למה החליטה התורה להותיר את המנהיג של עם ישראל מחוץ לארץ המובטחת? למה העם נכנס פנימה ומשה נותר בעבר הירדן המזרחי? ומה הדבר מעיד על היהדות שלנו? האם היא קשורה בעבותות לישראליות. או שמא הענקת התורה בעבר הירדן מרמזת שהיא דווקא משמעותית גם (ואולי במיוחד?) מחוץ לישראל.
יהדות והקשר לתפוצות.
עבור ישראלים רבים היהדות נחשבת לעניין הקשור בתפוצות, בקהילות של חוץ לארץ. אם אני תושב ישראל, איני צריך להתאמץ לקיים חיים יהודיים, הרי בלאו הכי הם מתרחשים כאן בעצמם. מאידך בחו”ל, בעולם החיצוני, אעשה את המאמץ לקיים את החיים היהודיים. שם אף אחד אחר לא יעשה עבורי את החיים כיהודי. עם זאת, יש אחרים שרואים את הפנימיות של היהדות גם בארץ פנימה. היהדות היא הדרך שבה הם מתחברים למסורת שלהם, למשפחות שלהם ולהם עצמם, במובן העמוק ביותר.
מאידך, גם הישראליות יכולה להיות עניין פנימי וחיצוני עבור הישראלים. יש את אלה שעבורם הישראליות מייצגת אותם כלפי העולם החיצוני. הם מרגישים ישראלים בעיקר כשהם בחו”ל. ויש אחרים שעבורם הישראליות היא תכלית חייהם. הריבונות הישראלית היא הגשמת התקווה בת שנות האלפיים, להיות עם חופשי בארצנו.
אנחנו בערב ט’ באב, יום אבל שמסמל את חורבן הבית והיציאה לגלות. הוא מייצג תקופה הפוכה מפתיחת הפרשה, שבה עם ישראל עומד מחוץ לשטח ארץ ישראל, ממתין להיכנס לארץ המובטחת עם מצוות וחוקים ייעודיים לארץ הזו. ערב החורבן עם ישראל נאלץ לגלות מהארץ, ומוכרח לוותר על רוב המצוות ולהמציא את היהדות מחדש, ללא קורבנות וללא בית מקדש. הוא יוצא מבפנים החוצה, לעומת עם ישראל בפרשת דברים שעברו מהחוץ פנימה. אלא שגם כאן, עם הנצח הצליח להתגבר.
במסכת גיטין אנו מוצאים את סיפורם של קמצא ובר קמצא. סיפור שבחובו האמירה ששנאת חינם גרמה לחורבן הבית השני ולגלות בת 2000 שנה. והכל בגלל שבר קמצא חווה השפלה ואף אחד מחכמי ישראל לא נחלץ לעזרתו. ”תניא אמר רבי אלעזר בא וראה כמה גדולה כחה של בושה שהרי סייע הקב”ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו“ (גיטין נז עמוד א’)
אך הגמרא מציעה הסבר נוסף, ולא פחות חשוב. בסוף הסיפור, לאחר סילוקו בבושת-פנים מהסעודה, בר-קמצא הלך לקיסר והלשין שהיהודים מורדים בשלטונו. כדי להוכיח את המרד, בר-קמצא לקח עגל של הקיסר כקורבן ואמר לו שהיהודים לא יקריבו אותו. בדרך חזרה, בר קמצא פגע בעגל כדי לייצר מום שפוסל אותו כקורבן. החכמים הציעו להקריב אותו בכל אופן משום “שלום מלכות“. רבי זכריה בן אבקולס התנגד נחרצות שמא יחשבו שאפשר להקריב בעלי מומים על המזבח.
תמונה מתוך ויקיפדיה
כל דור והאיזון שלו.
לפי הטקסט, חוסר היכולת של רבי זכריה בן אבקולס להפנים ששלום המלכות משרת את עם ישראל יותר מטהרנות הלכתית נעץ את גורלו של עם ישראל. “אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.” (גיטין נה עמוד ב’).
כבר לפני 2000 שנה הבינו חז”ל את החשיבות שיש במציאת האיזון בין העולמות השונים. הם זיקקו את המסר בסיפור ושמרו אותו עבור הדורות הבאים. בעיני, היום יותר מאי פעם חשוב לאמץ את המילים שלהם ולאפשר יהדות שיש בה מתינות. וזה יכול להתרחש באמצעות שילוב היהדות עם הישראליות והישראליות עם היהדות.
לאחרונה עשתה מדינת ישראל צעד חשוב מאוד בכיוון זה, עם השקת המנהלת להתחדשות יהודית בישראל. יוזמה חשובה מאין כמותה להשיב את היהדות להיות משהו שהעם מזדהה איתו וחש עימו בנוח ללא כפייה ולתת מקום לזהויות יהודיות שונות.
כל דור מחפש את האיזון שלו. זכינו לחיות בדור שמחפש את האיזון בין היהדות והישראליות. אני מקווה שנקיים יהדות שהיא רחבה מספיק כדי להכיל את מגוון הזהויות היהודיות השונות. ושגם נקיים את הישראליות שתשמור על הייחודיות שלנו.
