טרם פרידתו מעם ישראל, אותו הנהיג במשך 40 שנה מהעבדות במצרים ועד פאתי ארץ ישראל, משה נושא את נאומי הסיכום שלו הנפרשים על פני כל ספר דברים. זוהי סקירה מעמיקה של שנות הנהגתו, אירועים מכוננים, ביאור של ציוויים ומצוות והצגת המהלך העתידי בו עתידים בני ישראל ללכת לאחר ירושת הארץ.
הנאומים אינם נישאים בחלל ריק: רוחות השינוי נישאות באוויר, יהושע בן-נון תלמידו של משה “מתחמם על הקווים” והמנהיג הזקן שכוחו תש מביט על העם ועל הארץ שאותה לא ירש ומנקודת מבט זו של השלמה והכרה במציאות המשתנה הוא נושא את שירת הברבור שלו, שירת האזינו, המאוגדת בפרשתנו.
מפסיביות להחלטה עצמאית ואמיצה
על פי רוב באירועי פרידה משתדלים המברכים לעמעם את המחלוקות ולהדגיש את החיובי. אולם משה בוחר אחרת, וכבר לאחר מספר מילות פתיחה המרוממות את הטקסט הוא נפנה להתנגחות ישירה עם קהל שומעיו. פסוק אחר פסוק הוא מטיח בהם האשמות בדבר הדרך הקלוקלת שבחרו ויבחרו ללכת בה. דרך המובילה אל פי תהום חברתי-מדיני-כלכלי, שרק בזכות התערבותו של האל החס על שמו הטוב לא תסתיים באבדון מוחלט. לכאורה מצטיירת תמונה לפיה עם ישראל מתנהל על פי תסריט שנכתב מראש, ויכולת ההשפעה שלו על הנסיבות כמעט ואינה מורגשת. תחושת ייאוש וחוסר אונים עוטפת את הפסוקים, עננת קדרות וערפילי גורל מעמעמים את מראהו של האדם. אולם משה אינו משאיר את קהל שומעיו בחשכה. מיד בתום השירה הוא פונה יחד עם יהושע בקריאה ברורה וצלולה הקוראת תיגר על הלך הרוח הפסימי, בו האדם והעם שבויים בגורלם:
“ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל. ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם לשמר ולעשות את כל דברי התורה הזאת. כי לא דבר רק הוא ממכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה” (דברים, לב, מה-מז).
המהלך שהוצג עד כה בו העם חוטא, נענש וחוזר חלילה הופך לפתע מגורל וודאי לאפשרות בלבד, כאשר לקהל השומעים ישנה את האפשרות לשנות את מהלך ההיסטוריה ולעצבה כרצונם. כיצד מתחולל השינוי העצום מפסיביות מדכדכת לאקטיביות מלאת אנרגיה? בדבריו של משה ניתן לראות את התשובה לכך. ראשית באמצעות חינוך (“תצום את בניכם”) ולאחר מכן באמצעות פעולה של דוגמא אישית של כל אחד ואחת (“לשמור ולעשות”) וכך כאשר הציוויים הופכים להיות חלק מהחיים עצמם (“הוא חייכם”), הם יוצאים מגדרי התיאוריה המאוגדים בספרים, בבתי המדרש ובהיכלי האוניברסיטאות והופכות לחלק משגרת היום יום של היחיד והכלל. ביסוסם של הערכים במציאות היא זו המבטיחה את עצירתו של תהליך הריקבון החברתי ופניה לנתיבים של התבססות והתחדשות.
“לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא“
לא בכדי נאומי משה האחרונים נקראים בסמיכות לראש השנה ויום הכיפורים. השנה פרשת האזינו נקראת ב”שבת תשובה”, שבת המקשרת בין ראש השנה שזה עתה הסתיים ליום הכיפורים שיחול בשבוע הבא. בבסיסו של עיקרון התשובה המאגד בין שני הימים טמון הרעיון שביכולתו של האדם לשנות את מציאות חייו, לנתב מחדש את מעשיו ולהיות אדון לגורלו. גם אם לעיתים נראה שמציאות חיינו מוכתבת על ידי כוחות הגדולים מאיתנו (בעלי הון ושררה, נסיבות חיים), חשוב לזכור את קריאתו של משה:
“כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ” (דברים, ל,יא-יד)
בפרוס השנה החדשה נאחל איש לרעהו שגם כאשר נראה שאין אנו שולטים במאורעות האישים והלאומיים וחיינו נושאים אותנו כשטף הנהר, יש בכוחותינו הפנימיים והמשותפים לשנות ולעצב את מציאות חיינו. כל שעלינו לעשות הוא להכיר בכוחותינו לפעול ולשנות את עצמנו ואת המציאות בה אנו חיים, ומתוך כך לסלול בכל יום משעול נוסף למציאות טובה יותר. שנה טובה!
אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת החינוך בבינ״ה.
