פרשת ואתחנן תשפ”ג
אני כותבת את המילים האלה יום אחרי ההצבעות בכנסת על עילת הסבירות, אחרי שעשן הצמיגים כבר התפוגג, אבל רחשי הלב של העם רועמים. מכל הצדדים אני מרגישה שיש חשש או ציפייה מהבאות. תחנונים, ט’ באב, פילוג בעם. גבירותיי, ההיסטוריה מלמדת אותנו שיש סכנה גדולה בשסע בעם.
בין מנהיגי המדינה היום, ובין פלגי האוכלוסייה השונים, אין הסכמה על מה היא אותה ארץ מובטחת. אין הסכמה על מה הדרך להגיע אליה, ומי ייכנס אליה, ייבחר להישאר בחוץ או איך שומרים עליה כל כך מובטחת.
פרשת השבוע מתחילה בדין ודברים בין משה לבין אלוהים באשר לדין שנגזר עליו שלא לעבור את הירדן ולהיכנס לישראל יחד עם עם ישראל. משה למעשה מתחנן כשם הפרשה, שאלוהים יחזור בו מההחלטה שקיבל.
תקציר והקשר: פעם, לפני מספר חודשים, שבועות, או שנים במושגים של התורה, משה היה כל כך מתוח מההבטחה של אלוהים שייצאו מים מהסלע, ומהלחץ שהגיע מעם ישראל באשר להבטחה המופרכת הזו, שהוא הכה בסלע. אלוהים כל כך נעלב מחוסר האמונה, שהוא החליט שמשה לא יזכה להיכנס לארץ ישראל. מילא עם ישראל שלא זכו לפגוש אותו מעולם, אבל משה? הוא כבר אמור לדעת שמה שאלוהים מבטיח מתקיים.
השיחה הזו מסתיימת בזה שההחלטה עומדת בעינה, ומשה מחליט לעשות את המקסימום שלו כדי להכין את עם ישראל לכניסה לישראל ולוודא שזה לא ייקרה שוב לאף אחד. האם לא מדובר בסיטואציה המוכרת לנו מעכשיו? מנהיגות ומנהיגים שנחושים בדעתן שלא לשנות החלטה רק משום שהיא כבר הוחלטה. לאן נעלם אל חנון ורחום? משה מזכיר לעם ישראל לאורך כל הפרשה את עשרת הדיברות, אבל לא רק בשם או במנייה שלהן, אלא ממש מפרש אותן. חלק מהטקסטים בתוך הפרשה כולנו מכירות, יודעות לזהות, או נשמעים לנו מוכרים. במובנים מסוימים, אז החלה המסורת היהודית, מסירת המידע, הערכים, התפיסות של עם ישראל אל דורות דורות קדימה. אז גם התחיל עולם הפרשנות, מרגע שהדברים נאמרו בפעם הראשונה אל קבוצה שלא הכירה בעצמה את האירועים והשתלשלות העניינים, הדברים נתונים לפירושן של בנות ישראל, המנהיגות שלנו, ולכל אחת יש דרור להסביר את הדברים מנקודת מבטה, הטעונה ערכית. לטוב ולרע, לדומה ולשונה אילו מאילה.
ט’ באב הוא יום שעוסק בפערים שבפרשנות הזו בעיניי, הוא היום הטעון ביותר, מורכב ביותר, המושג “שנאת חינם” כל כך חזק בו תמיד, ובטח בימים האלה.
היו לי מספר שיחות בשבוע החולף על היום שאחרי. איך ייראה היום שאחרי בעם ישראל, ומהו אותו אחרי. מושב הקיץ בכנסת, שכולה מלאה בא.נשים שקוראות את החוזה החברתי שבין חלקיה השונים של החברה הישראלית, שקוראים אחרת או לא בכלל את מגילת העצמאות כטקסט חברתי מכונן בישראל, שמגדירים את מערכת היחסים בין יהודית לדמוקרטית בדרכים שונות. יש כאן טשטוש של יחסי הגומלין בין פלגי האוכלוסייה השונים. נשים ואנשים שבמשך שנים רבות שירתו בצבא מרגישות שכיום לא יוכלו להגן על מדינה שערכיה לא עולים בקנה אחד עם שלהם באופן גס ומוחצן. נשים שמרגישות שאין שוויון בנטל ובעת משבר או קרב, דמם של ילדיהן יהיו מותרים ואוכלוסיות אחרות ייזכו שלא להסתכן כהוא זה.
משה מבין את תפקיד המנהיגות של העם בצורה אחרת מאשר המנהיגות והמנהיגים שלנו היום. הוא מבין שלא עליו המלאכה לגמור, והוא לא יהיה כאן ביום שאחרי, ולכן עליו לוודא שהמסר וההסכם החברתי ברור לכולם. לייצר הסכמה רחבה ככל הניתן על החוזה הזה. במקרה של פרשת השבוע הוא מדבר על הקשר עם אלוהים, ההסכמים שנעשו, החוקים, המסרים, הערכים שהוכתבו אי אז בהר סיני. במקרה שלנו, ננסה להחליף את המילה אלוהים בישראל, ואציע, שזה מה שצריך לחכות לנו ימים אלה, בשבת זו, כאשר נבואות החורבן מאחורינו ופנינו אל עבר נבואות הנחמה וימי אלול שכבר נוקשים בדלתותינו, אנו צריכים להרים מבט ולפעול לרקימה מחודשת של הסיפורים והערכים ההולכים ונפרמים לנגד עיננו.
עבור ישראליות רבות, החיבור לישראל, לארץ, לחברה הישראלית המגוונת והמרובדת, חזק הרבה יותר מאשר החיבור לדת כשלעצמה, לתורה, למצוות או לערכים שמוכתבים בה. לרבות מאיתנו זה לא מכתיב את מערכת היחסים, אין לזה משמעות בחיי היומיום שלנו, כמו החיבור לישראל. אנחנו מתנדבות עבור מטרה חשובה, תורמות כספים למיזם הדסטארט או עמותה, תומכות בחברה שילדה, משפחה מתאבלת, או מחזקות בשיתוף במדיה החברתית. בשבילנו זו התורה, חיזוק החברה הישראלית של היום, זו הגשמה ערכית. בשמה אנחנו מוכנות להתעלם או לבקר מרכיבים שלמים בהיסטוריה של החברה הישראלית, או במסורת היהודית. בשמה אנחנו יוצאות לתפילה המונית בכותל, או צועדות לירושלים, מפגינות בבית הכנסת החילוני החדש – הפגנות הדמוקרטיה ברחבי הארץ. בשבילנו, אלוהים לא משחק תפקיד ובשמו אנחנו לא מוכנות לאבד את צביונה של החברה הישראלית. אז אני לוקחת את הדרור, לקרוא את הטקסט המכונן הזה ומציעה את הקריאה הבאה-
דברים, ו’, פסוק ה, ישראל, אב תשפ”ג –
” וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת ישראל בְּכׇל־לְבָבְךָ֥ וּבְכׇל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכׇל־מְאֹדֶֽךָ׃
וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר את.ה מְצַוְּה את עצמך הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ׃
וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְבנותיך דִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙, בהפגנתך בצומת וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשׇׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃
וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל־יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ׃”
ביום שאחרי, נצטרך כולנו לשבת במדינה הזו יחד, או לגלות מהמוכר לנו אל מחוזות של מדינה אחרת לגמרי. גם אם לא נגור במקום אחר, גם אם לא נזוז מילימטר מהבית שלנו, שום דבר בחוץ כבר לא ייראה אותו דבר. אנחנו נצטרך להיות מסוגלות לבנות גשרים חדשים, אחרים, מלאי חמלה, חיבור ואהבה זה לזו.
אם לא, ט’ באב לא יהיה סיפור היסטורי, כי אם סיפור שבו ההיסטוריה חוזרת על עצמה.
