בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

כי גרים היינו כולנו | פרשת 'ויגש'

המשפט התנכ"י "כי גרים הייתם בארץ מצרים" מוכר וידוע, אבל מי זוכר מתי הכל התחיל, ואיך בכלל הפכנו להיות גרים במצרים?

פרשת 'ויגש' היא נקודת ההתחלה. היא הנקודה בסיפור אבותינו ואמותינו שבה אב המשפחה, יעקב, שולח את ילדיו לחפש שבר, מחייה, בטחון תזונתי, מקור פרנסה בארץ מצרים: "וַיֹּאמֶר, אָבִינוּ:  שֻׁבוּ, שִׁבְרוּ-לָנוּ מְעַט-אֹכֶל (בראשית מ"ד: 25) … וְהָרָעָב, כָּבֵד בָּאָרֶץ"

לזכור את חוויית הגרות

המפגש המרגש בין יוסף ויעקב

פרשת 'ויגש' היא אחת הפרשות המרגשות ביותר בספר בראשית. הדרמה של משפחת יעקב אבינו מגיעה לשיאה עם חשיפת זהותו של יוסף לאחיו ומפגש קורע לב של יוסף ואביו לאחר שנים של פרידה בהם כל אחד חשב שהאחר איננו בחיים.

מעבר לדרמה המשפחתית, הפרשה מציינת את הנקודה בכרוניקה של המשפחה בה אבותינו ואימותינו הפכו לגרים. או – בשפה של ימינו – מבקשי מקלט כלכלי במצרים. פרעה, השליט דאז, קיבל את בני ישראל בזרועות פתוחות. בלשון המקרא: "וּקְחוּ אֶת-אֲבִיכֶם וְאֶת-בָּתֵּיכֶם, וּבֹאוּ אֵלָי; וְאֶתְּנָה לָכֶם, אֶת-טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאִכְלוּ, אֶת-חֵלֶב הָאָרֶץ" (בראשית מ"ה:18).בלשון של ימינו, אפשר לומר שפרעה נתן לכל משפחת יעקב דיור בר השגה (ארץ גושן) וסוג של הגנה קבוצתית, בזכות יוסף כמובן.

בפרשת ויגש, בני ישראל הם הזרים, הפליטים הפגיעים, המפוחדים, הזקוקים לחסד. והנה היום, שבעים שנה לתוך הרפתקאות העצמאות היהודית במדינת ישראל, והרי אנחנו השולטים, בעלי הכוח. אולם בניגוד לפרעה, לא רק שאיננו מקבלים את מבקשי המקלט בידיים פתוחות, אלא אנחנו, כמדינה, מערימים עליהם קושי אחר קושי. זו השורה התחתונה מאחורי חוק המסתננים החדש, שעבר החודש בקריאה שניה ושלישית, המאפשר למדינה לגרש מבקשי מקלט, גם כשידוע שהם נשלחים למדינות בהן נשקפת להם סכנה ממשית.

החוסן טמון גם ביכולת להביע חמלה

הפגנה למען זכויות מבקשי מקלט בת"א

בישראל שוכנים היום כ – 35,000 מבקשי מקלט וכ – 150,000 מהגרי עבודה ממדינות זרות. חלקם הגיעו מפאת סכנה לחייהם, נסים על נפשם ממצבי סיכון במדינותיהם, וחלקם הגיעו מטעמים כלכליים, מחפשים "שבר", או הזדמנות לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם בכבוד. בין אם הם הגיעו מטעמים פוליטיים או מטעמים כלכליים, בין אם הם מבקשי מקלט מדיני או כלכלי, הם סוג של פליטים. גרים.

למרבה הגאווה והאירוניה, ישראל היא אחת ממנסחות האמנה הבינלאומית באשר למעמדם של פליטים בתחילת שנות החמישים, ואחת המדינות הראשונות החתומות עליה. והסיבה לכך טמונה בעובדה שהפליטים בשנים אלו לאחר השואה והפרעות בארצות ערב, היו משפחותינו או בני עמינו. אנחנו יודעים מה זה להיות פליטים. אנחנו יודעים מה זה להימלט מארץ כנען ומאירופה הנאצית. כעת אנחנו הריבון, אנחנו השליטים, וניצבים בפתחינו פליטים שיתכן ונסיבות חייהם שונות, אך הם עדיין בני אדם פגיעים, מפוחדים, הזקוקים לחסד.

חוזקה וחוסנה של מדינה נבחנות ביכולת שלה לדעת מתי להפעיל כוח ומתי להפעיל דווקא חסד וחמלה. מתי "דין" ומתי "לפנים משורת הדין". מתי אנחנו מספיק חזקים בשביל להיות קצת רכים, מספיק חזקים כדי להגן על אזרחינו מבלי לאבד את היכולת לראות את האחר, לקחת אחריות לא רק על עצמינו אלא גם על הגרים בקרבינו ("הגר הגר בארצך לא תונו אותו"). ומי יודע? אולי אפילו אחד מהאורחים הזרים ישמש "גלגל ההצלה" שלנו בשבע השנים הקרובות? הרי היכולת של מצרים לחזות שבע שנים טובות ולאחר מכן שבע שנים רעות ולהיערך לכך מבעוד מועד התבססה על אדם אחד – פליט, עבד, אדם שחווה סחר בבני אדם, שטיפס מתחתית הסולם – או במקרה שלו מן הבור ומן הכלא – והרי הוא יוסף. יוסף נמכר כעבד, נזרק לכלא ובזכות הנבואה והתושייה שלו הוא נחלץ והקים עבור פרעה מערך של רזרבות כלכליות שהגנו על מצרים במשך שבע שנים של רעב כבד.

פליטי שואה עולים לאוניית המעפילים "דב הוז"

אז נכון שקבלתה של האוכלוסייה הזרה בסבר פנים יפות אינה צריכה לבוא על חשבון אזרחי ישראל, ובפרט אוכלוסיות מוחלשות שגם כך סובלות ממחסור חמור במשאבים. ונכון שיש להגן על גבולות המדינה ואין לאפשר את חצייתן ללא בקרה. ונכון שאין אפשרות לקלוט את כל פליטי העולם. אבל בין זה לבין כליאת בני אדם והעברתם למדינות בהן נשקפת להם סכנה יש אופציות רבות וטובות יותר. למדינת ישראל יש את היכולת, הכוח והאמצעים לגלות כלפי אוכלוסיות אלו מידה רבה יותר של חסד וחמלה. ואני אף טוענת, שאנו לא רק יכולים לעשות זאת – זוהי חובתנו המוסרית כיהודים: "חוקה אחת לכם ולגר הגר איתכם…כי גרים הייתם בארץ מצרים".


נגה ברנר-סמיה היא סמנכ"ל בינ"ה התנועה ליהדות חברתית.

מאמרים נוספים: