פרשת ויחי || גילי דבש ישורון
בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

פרשת ויחי || גילי דבש ישורון

סופה של תקופה? איזה תקופה? ואיזה יום היום בכלל?

פרשת ויחי – תשפ”ד || גילי דבש ישורון

 

כולם מדברים על זה שכבר יותר מ-80 ימים שאנחנו בשבעה באוקטובר. שמצד אחד אין תחושת זמן ומצד שני לא ברור איך עברו כל כך הרבה ימים. הימים המתקצרים עד כדי היום הקצר בשנה, מסמנים לנו את הזמן שעובר, אבל אצלי, אם לא מגיע יום שישי, אני לא בטוחה איזה יום היום. ספר בראשית מגיע לסיומו. התחלנו אותו ב-7.10.2023 במה שאמור היה להיות שמחת תורה.

פרשת ויחי היא הפרשה האחרונה בספר בראשית. יעקב מתכונן למותו, כמה משונה זה לדעת שהסוף שלך מגיע, הוא מבוגר מאוד, בן 147 שנים. החיים שלו היו רצופי קושי ועצב, בריחה, חזרה, משפחה מפולגת מבית, משפחה מפולגת בהמשך. גם בפרשה הזו, כמו בפרשות שונות שקשורות בחייו של יעקב, סוגית הבכורה תופסת שוב מקום בין ילדיו שלו ובין נכדיו. עד הרגע האחרון התפיסה של הבכורה בחייו של יעקב מנהלת אותו. בעולמות הנפשיים קוראות לזה טראומה רב דורית / בין דורית. יעקב, כתמיד, מאז לידתו, מנסה להיות בשליטה, על הכל, וכדי לוודא שהוא אפילו מסיים באיזשהי סגירת מעגל הוא משביע את יוסף שיקבור אותו עם אבותיו במערת המכפלה. יעקב מברך את שני בני יוסף ואת 12 בניו, ומת. הוא אכן נקבר במערת המכפלה במסע קבורה מרשים בהובלתו של יוסף, בכבוד מלכים מצרי חנוט בתכריכים. 

אחי יוסף חוששים שאחרי מות יעקב יתנקם בהם יוסף על כל מה שעשו לו. יוסף סולח לאחיו ומשביע אותם שיקברו גם אותו בארץ כנען.

יוסף הוא אולי אחד מבני יעקב בעצמו, אך הוא לא נמנה על 12 השבטים, כי אם ילדיו – אפרים ומנשה, על אף הפרש הגילאים הגדול מהדודים שלהם, יהיו אלה שיהיו חלק מהשבטים, וטרם מות יעקב, הוא מברך אותם עוד לפני שמברך את ילדיו שלו. “וְעַתָּ֡ה שְׁנֵֽי־בָנֶ֩יךָ֩ הַנּוֹלָדִ֨ים לְךָ֜ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּאִ֥י אֵלֶ֛יךָ מִצְרַ֖יְמָה לִי־הֵ֑ם אֶפְרַ֙יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְע֖וֹן יִֽהְיוּ־לִֽי׃ ” בראשית מ”ח, ה. יוסף יסיים את חייו במצרים.

 

המעבר ממשפחת ישראל לעם ישראל קורה בפרק הזה, סוף ספר בראשית כולו, הפרשה האחרונה בחומש הזה. אבי המשפחה מבין שהסדר המוכר לו ולהם לא ישוב להיות, ומשם, כל שביכולתו לעשות הוא להזכיר לילדיו את החוזקות שלהם, להזהיר מפני הקשיים והחולשות שלהם, ולקוות לטוב. יעקב/ ישראל, שכל השנים ניסה להנדס, לנהל, לעשות מניפולציות, חווה לאורך חייו בתהליך מקביל מילדיו ומשפחת נשותיו, את אותה עורמה ורמייה שהוא ניסה לעשות לאחיו שלו והוריו שלו.

הוא יודע כמה הרסני, מפלג ומרחיק יכול להיות קשר כזה, והוא מברך את ילדיו, אלה שהוא תופס כראויים לכך, או אפילו את נכדיו, כדי שיהפכו לשושלת ראויה, אולי מעט מקווה שהמאפיינים האלה יסתיימו עם מותו שלו.

הברכות של יעקב מדודות, מאוזנות, מזכירות לילדיו את דרכיהם שהובילו לעיתים לרוע גמור, ומזכיר להם את היכולת להיות טובים יותר, להיות מנהיגים לעם שיווצר מהשושלת הזו- דיינים, לוחמים, אמיצים, עשירים, חכמים, שלמים.

באופן מוזר, הפרשה שמסיימת את ספר בראשית מתכנסת בדיוק עם סיום השנה האזרחית, נותנת לנו הזדמנות להסתכל אחורה על כל מה שעשינו, דברים שהיינו רוצים לשמור מהשנה החולפת, דברים שהיינו רוצים לשמור לנו מהשנה הזו, ולקוות לטוב יותר בהמשך. בראש השנה העברי, ובכל מיני הזדמנויות אחרות, הייתי לוקחת את המרחב שניתן לי כדי לדבר על רפלקציה אישית וחברתית, אבל הפעם אני רוצה לדבר על הרפלקציה שלנו כעם על המנהיגים שלנו, על מה שנוצר מהעם הזה.

קריאת ספר בראשית, בשנה הזו, החלה בצער עמוק, ומסתיימת כשאנחנו עוד הלומי אבל וייסורים. כשלאורך הדרך פנסים קטנים של אור מהבהבים בשחרור חלק קטן מהחטופות והחטופים, בחזרתם הביתה של חלק מחיילי המילואים, אבל לא מספיק כדי להאיר את הדרך באור גדול. יצירתו של עם בספר בראשית, קורות חיינו כעם ישראל לפי הסיפור התנ”כי, פוגשת אותי במקומות מאוד מורכבים בהסתכלות על המצב הנוכחי. הצורך להילחם על זהותנו, להגדיר מי אנחנו, להדהד לעולם את המוסריות שלנו, לחשוש לשלומם ובטחונם של העם היהודי באשר הוא בעולם וכאן בארץ הזו.

יעקב מנסה לברך את ילדיו ונכדיו בברכות שהן מעין התקווה שלו למה שיהיה בהמשך. מנסה להפסיק עם אמות מידה של נקמה, הרג, פגיעה. מבין שהוא חייב להתוות את הדרך כמי שמסיים את הפרק הראשון בניית יסודות הבית הזה שיום אחד נקרא לו עם ישראל. הוא מבין שזו אחריותו כמנהיג השבט, גם אם מדובר בתקופה המורכבת ביותר (הגירה, חוסר בהון להוריש לילדיו). הצורך במנהיגות ישרה, אותנטית, כנה, כפי שמציג צה”ל, דרך דובר צה”ל והרמטכ”ל, מאפשר לקחת נשימות קטנות ועמוקות מדי פעם. בין פעם אחת לאחרת שהנשימה נעתקת. המנהיגות הצבאית, ביכולתה לקחת אחריות על האתגרים ועל ההצלחות, הידיעה שהם מנהלים את המערכה המורכבת ביותר מזה שנים, שחוסר בהירות בקרב היא מובנת אבל לא מקובלת כמובנת מאליה, האחריות להיות כנים, מוסריים, מקצועיים, כולה רובצת עליהם. בה בעת שישנם בעלי תפקידים שאינם מוכנים להישיר מבט למצלמות, או לנהל מדינה במלחמה אלא את מערכת הבחירות שאולי תתרגש עלינו בתומה, מנהיגות כזו היא מה שמגיע לנו, עם ישראל שלנו.

 

כתבה: גילי דבש ישורון, מנהלת אסטרטגיית קשרי קהילות בבינ”ה.

 

מאמרים נוספים: