השבת אנו מציינים את “שבת שקלים” ובשבוע הבא יכנס בשמחה חודש אדר שהוא גם חודש הולדתו של אחד היוצרים היהודיים הגדולים של זמננו, מאיר אריאל זיכרונו לברכה. באחד משיריו האחרונים מתואר המאבק הנפלא המתרחש בבר האדום בין שני טיפוסים מפוקפקים – רודף צדק ג’ימי ודין רודף שלום. ג’ימי נולד מהפסוק “בקש שלום ורדפהו” ודין מהפסוק: “צדק צדק תרדף”. מאיר אריאל אף רומז בשיר על היותם גלגול של אהרון (אוהב שלום ורודף שלום) ומשה (יקוב הדין את ההר). השניים מייצגים את המאבק הנצחי בין צדק לשלום – הצדק הבלתי מתפשר עליו יש להלחם ובשמו יש להעניש או להפעיל את זרועותיו הארוכות של המשטר. והשלום שרודפיו מוכנים להתעלם מעוולות רק בשביל להגיע לפשרה ולשקט.
לעולם הקדוש ברוך הוא תובע דמם של נרדפים
את הקטטה הנצחית ביניהם מסיים אריאל עם פסוק מספר קהלת: “האלהים יבקש את נרדף”. דרך אחת להבין זאת היא שהאלהים מבקש את הצדק והשלום. אבל הפרשנות המעניינת יותר היא שהאלוהים לא מבקש לא צדק ולא שלום – אלא את הצד של הנרדף. כך ניתן ללמוד ממדרש רבה: “אתה מוצא צדיק רודף צדיק, והאלוקים יבקש את הנרדף. צדיק רודף רשע, והאלוקים יבקש את הנרדף. רבי יהודה אמר בשם רבי יוסי בן נהוראי, לעולם הקדוש ברוך הוא תובע דמם של נרדפים מן הרודפים”
כלומר אפילו במקרה הצודק של צדיק שרודף אחר רשע, האלוהים מבקש את הנרדף!
שני יסודות מונחים בבסיס תפיסת המוסר היהודית: יסוד אחד הוא יסוד ההשגחה – שבמרכזו ההבנה ש”מישהו חושב עליך ורואה את מעשיך” ואם תחטא העונש יבוא. היסוד השני הוא יסוד החמלה – שבשורשה האהבה והחסד, והיא עומדת בפני עצמה כמניע לעשות טוב המגיע מפנימיותו של האדם ללא צורך בהשגחה חיצונית. כך לימדנו הרב שמואל דוד לוצאטו (שד”ל).
פרשת משפטים, כמתחייב משמה, עוסקת בדינים ובטיפול בעברות שונות שבין אדם לחברו. מהמפורסמות שבפרשה: פגיעה בשור, בעבד או באמה של חברך, שריפה המתפשטת משדך לשדה חברך, מה דינו של גנב ומה דינו של שומר שפישל. ברור שיסוד ההשגחה נדרש כאן על מנת שהאדם יהיה מחוייב לחוקים אילו, ולכן גם מוזכרים בפרשה לא מעט עונשים בסמוך לתיאור העבירות.
אך המשפטים אשר מגיעים מייד לאחר מעמד הר סיני לא מוותרים על יסוד החמלה כדבר מהותי בבסיס המוסר שלנו, כך בפסוקים כ”ה- כ”ו בפרק כ”ב: “אִם־חָבֹ֥ל תַּחְבֹּ֖ל שַׂלְמַ֣ת רֵעֶ֑ךָ עַד־בֹּ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ תְּשִׁיבֶ֥נּוּ לֽוֹ׃ כִּ֣י הִ֤וא כסותה [כְסוּתוֹ֙] לְבַדָּ֔הּ הִ֥וא שִׂמְלָת֖וֹ לְעֹר֑וֹ בַּמֶּ֣ה יִשְׁכָּ֔ב וְהָיָה֙ כִּֽי־יִצְעַ֣ק אֵלַ֔י וְשָׁמַעְתִּ֖י כִּֽי־חַנּ֥וּן אָֽנִי”.
עזבו אתכם מצדק, תהיו בני אדם
בשיאה של פרשת משפטים עומד מקרה בו אדם ישר הלווה לחברו כסף ולקח את שמלתו כמשכון. הלווה לא החזיר את ההלוואה בזמן ומידת הצדק מחייבת שיתן את המשכון עליו התחייב. אבל האלוהים יבקש את הנרדף – הפרשה פונה אל ליבו של האדם ואומרת לו: הכל נכון, אבל תפעיל את החמלה שבך, תדמיין אותו שוכב רועד בלילה ללא כסותו והשב לו את שמלתו לעת ערב. או במילים אחרות: עזוב אותך מכל הצדק הזה, תהיה בן אדם!
את אותה התפיסה נמצא בפרשה גם בפסוקים החשובים הבאים:
“גֵ֥ר לֹא־תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כא. כָּל־אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן׃ אִם־עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם־צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ”
התורה מבינה שבכל דור האדם הזר נמצא בסכנה של לחץ ודיכוי, החוק לא מגן עליו והוא אינו זכאי לאותן הזכויות וההגנות כמו בן המקום, כך שגם בשם החוק ניתן לעשות לו הרבה עוולות. ולכן גם כאן פונה הפרשה אל מידת הרחמים שבנו ומבקשת שנזכור שגם אנחנו היינו שם, בארץ מצריים, תחת שלטון זר, חסרי זכויות, גם אנחנו פעם היינו תלויים ברחמיהם של המקומיים. ועכשיו, כשאנחנו החזקים כאן בארץ, אומרת לנו הפרשה, פנו אל מידת הרחמים שבכם אל תנופפו בדגלי צדק או בהסברים מחוכמים, פשוט בקשו את הנרדף, “כי אם צעק יצעק אלי אשמע צעקתו”!!!
ניר ברוידא הוא סמנכ”ל בינ”ה.
