פרשת ויצא – תשפ”ד- גילי דבש ישורון
מיד אחרי שהתרחש הטבח האיום בשמחת תורה התעוררה גם השאלה על תפקידו של אלוהים בסיפור הזה. זעקה גדולה נשמעה גם ברשת, אם אלוהים קיים – מדוע הוא נתן לזה לקרות? איך יתכנו זוועות כאלה בעולם שאותו לכאורה אלוהים מנהל.
בתקופה האחרונה אני מנהלת שיחה עם חברת ילדות טובה. היא כותבת הרבה על אמונה ועל הודיה ועל הטוב שאנחנו צריכות להוקיר גם בעת הזו.
ואני, לעומתה, מרגישה קושי גדול להיות במקום הזה עכשיו. להאמין. אם אלוהים באמת נוכח אני לא מבינה איך הוא נותן למלחמות כאלה להתרחש.
היא סיפרה לי שלאחר שחוותה אבל אישי איום ונורא, היא הבינה, שהדרך היחידה שלה להתגבר הוא להאמין. לחשוב על הכאב והאבל כחלק מדרך ארוכה יותר, כחלק מניסיון של התמודדות בחיים. כשלב וצעד שהיא צריכה לעבור וגם לדעת שהיא מסוגלת להתגבר.
גם הפרשה שלנו מתחילה בחוסר ודאות גדול. יעקב בורח מבית הוריו, לאחר שגנב את הבכורה במרמה מאחיו. הוא נאלץ לעזוב את ביתו ואת ארצו והוא לא יודע כלל מה מחכה לו בהמשך.
בדרך הזו, אלוהים נגלה אליו. הוא מבטיח לו שעוד יהיה לו עתיד. שהוא יצליח להתגבר.
אבל יעקב לא מתמסר להבטחתו של אלוהים במהרה. הוא לא חושב שההבטחה תתרחש מיד כנראה ולכן הוא נודר נדר שאם יצליח באמת לחזור לארצו , כמו ההבטחה האלוהית, רק אז הוא יחזור להקים מחדש את העיר בת אל. הוא נודר נדר על תנאי. אם אלוהים יקיים את הבטחתו, אז גם הוא יעמוד בהבטחה שלו. אז, הוא יכיר באלוהים כאלוהיו.
“וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ׃ וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה יְהֹוָ֛ה לִ֖י לֵאלֹהִֽים”.
אני מרגישה קצת כמו יעקב עכשיו. אני פונה אל השמים ומבקשת מהשכינה, האלוהות, או הקארמה להוכיח את עצמה. בואי והראי את עצמך, בואי ותוכיחי שאת כאן לצידנו. תשלחי אותות של טוב תנצחי את הרוע, המרמה, הקונספירציה וקשיחות הלב.
בינתיים, אני לא מצליחה לראות אותה, אני לא רואה את פעולתה בעולם.
אבל אני כן מצליחה לראות אנשים.
אמנם אנחנו בתוך מלחמה נוראית. אמנם האכזריות והרוע ניבטים מעיני אויבנו. ואין לנו שבע שנים לחכות, כמו יעקב, עד שכל ההבטחות יתממשו. אבל יש כאן אנשים שבוחרים לעשות טוב ולעזור אחד לשני.
בתמונה הפוכה למה שקורה בסיפור שבפרשה, בה יעקב מסתבך במרמה מול אחיו עשיו ואחר כך גם מול לבן דודו. אנחנו לא משיבים זה לזה במרמה ולא מנסים לפגוע באופן שבו נפגענו, לא מנסים להוכיח זה את זה, וגם לא מחכים לאף אחד מלמעלה שיבוא להושיע.
אחרי חודשים ארוכים של קושי ואתגר זה מול זה, החברה הישראלית היא בבואה של התגייסות זה עבור זה, קהילות עבור קהילות, ציבורים שמתגייסים לצבא, למשימות לאומיות שונות, לאירוח של קהילות, שירות בצבא, חקלאות, עשייה חברתית. אנחנו לא מחכים למנהיגות או לאלוהות שיוכיחו לנו שהם שם, שדברים ייפתרו, ייעשו, ינוהלו, החברה הישראלית גדולה יותר.
אין לנו שבע שנים ועוד שבע שנים, ולא נעשה ונשמע. אלא דווקא – נעשה ונעשה. ואז שוב. עד שיחזרו הביתה אלה שאינם כאן ואלה שעוד יצטרכו לבנות את ביתם מחדש.
