פורסם לראשונה בישראל היום
פרשת ויקהל-פקודי הסוגרת את ספר שמות, היא סיפור של תיקון ואיחוי. אנחנו קוראים תיאור דקדקני ומפורט של בניית המשכן, ההקדמה לבית המקדש: “וַיַּֽעֲשׂ֨וּ כָל־חֲכַם־לֵ֜ב בְּעֹשֵׂ֧י הַמְּלָאכָ֛ה אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן עֶ֣שֶׂר יְרִיעֹ֑ת שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י כְּרֻבִ֛ים מַֽעֲשֵׂ֥ה חשֵׁ֖ב עָשָׂ֥ה אֹתָֽם”
בפרשה מובא באופן ציורי פירוט ססגוני של מגוון המוצרים, החפצים, החומרים והפריטים המובאים למקום – זהב, עורות, תכשיטים, ושלל חומרים, בידי העם כולו. כולם נקראים אל מלאכת הבנייה – ה-home styling של בית המקדש. אי אפשר להתעלם מהדמיון של העשייה הזו, במובנים רבים, לעשייה שהתרחשה בפרשת השבוע הקודמת. במעשה של עגל הזהב.
בשתיהן, חפץ העם במימוש גשמי, בעשייה, בהתנהלות שיש בה התקדמות פיזית לקראת משהו, תחושות שמקבלות חיזוק ע”י מישוש ונגיעה. עם העבדים במדבר מחפש צורה וצבע – מיצג ממשי שהוא יכול להתחבר אליו בנדודים במדבר רחב הידיים. בפרשה הקודמת – זה היה מעשה של התפרקות, של ייאוש ושל פריצות. מאורע שהיה תמצית של חטא. זה נמחק, בחרון אפו של אלוהים ושל משה.
כאן, מקבל העם הזדמנות לבטא את הצורך הזה שלו במימוש פיזי של האמונה באל, דרך מילוי ציווי אלוהי. במידה רבה מדובר בתיקון. אלוהים מבין את הצורך האנושי במרכז אמנותי בעל נוכחות פיזית, שיכול לעורר השראה וביטחון. העם לוקח חלק בחוויה מאחדת סביב עשייה חיובית ומקודשת.
זוהי במידה רבה דרך העידון – הסובלימציה שאופיינית לתרבות היהודית העתיקה בהתמודדות עם צורך אנושי, תשוקה ויצר. התורה מנסה לכוון ולתת כללים והוראות לביטוי ויצירה בתוך מבנה ערכי מסודר. לא בהתפרקות, תוך סערת רגשות ופריצות. עשייה מסודרת שקופה מאורגנת ברוחב לב ברגיעה בנוחות בשקיפות.
העם חייב לראות לנגד עיניו מודל מסודר נקי מרהיב ויפה. זה מרגיע, מרומם ויוצר תחושה של יציבות ותכלית. זה גם סוד בתי המלוכה באירופה, שנשארו כתזכורת סמלית לתקופה שחלפה. זה מסביר גם את תרבות הסלבריטאים והמציצנות לחייהם של העשירים.
זהו לקח חשוב למנהיגים: לנשיא, לשופטים, ולחברי הממשלה. שימו לב – העם מסתכל ובוחן. אתם שקופים ועומדים למבחן. פורים נגמר, הוסרו המסיכות.
ערן ברוך הוא מנכ”ל בינ”ה – התנועה ליהדות חברתית
