בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

פרשת ויקרא – תורת הכהנים/ניר ברוידא

פרשת “ויקרא”

השבוע אנו פותחים את ספר ויקרא המכונה גם תורת כהנים, שחלקים גדולים ממנו עוסקים בעבודת הקרבת הקרבנות ובהנחיות לכהנים העוסקים בכך.

הפרשה הראשונה, פרשת ויקרא עוסקת כולה בדיני הקורבנות השונים, ביניהם: קורבנות העולה מן החי, קורבנות המנחה מן הצומח, קורבנות השלמים הנאכלים ע”י הכהנים ועוד דינים רבים.

בספר בראשית הזדהינו עם ראשית האנושות ועם התכונות הכי בסיסיות שלנו כבני אדם: כמו קנאה, תאווה ויחסים בין אחים, בספר שמות קראנו בפליאה את סיפור התהוותנו לעם והיציאה מעבדות לחירות.

ואילו כאן, העיסוק המפורט בדיני הקרבנות מעלה את השאלה: מה לנו ולזה? מה לקורא בן המאה ה21 ולעבודת הקרבנות שפסקה להתקיים לפני 2,000 שנה? איזה טעם יש לקרוא שוב ושוב בספר ויקרא?

הרמב”ם מתייחס אף הוא לעיסוק הארוך והמפורט בדיני הקרבנות, בעוד עבודת אלוהים ביהדות מתאפיינת בעבודה רוחנית של תפילה ותחינה.

הרמב”ם מסביר שלא ניתן לשנות תפיסה של אדם בצורה כל כך משמעותית בבת אחת ולכן ,כפי שסובב ה’ את העם במדבר עד שיגמלו מהרגלי העבדות וילמדו גבורה. כך יש לגמול לאט לאט את מי שהורגלו בעבודה זרה המתאפיינת בהקרבת קרבנות מההרגל החומרי הזה לפני שיוכלו לעבוד את אלוהים בצורה רוחנית ומופשטת. לכן כמעין “תחנת ביניים” קורא משה מתוך אהל מועד לעבודת הקרבנות כך שמי שהורגלו בכך ישתמשו בכלים המוכרים להם לעבודת אלוהי ישראל.

 

גם הנביאים תהו על כך, עד שנדמה לפעמים שלא הכירו את ספר ויקרא: “כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח” כך אומר הנביא ירמיה.

איך ניתן לקרוא בפרשה שלנו ולאמר משפט כזה? את התשובה ניתן למצוא בדבריו המפורסמים של ישעיהו: לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְהֹוָ֔ה שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי…

לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה׃ או במילים אחרות: אין לי צורך לא בזבחים שלכם, לא בחלב ולא בדם מכיוון שאין מאחוריהם שום דבר  מהותי. אתם רצים להקריב קרבנות בזמן שאתם שוכחים את מה שחשוב באמת בעבודת האלהים- משפט צדק ליתום ולאלמנה.

אם נשוב לדבריו של הרמב”ם נבין את תמרור האזהרה הניצב לנו כאן- היזהרו פן מה שהיה אמור להיות דרך או סמל לדבר מהותי ועמוק יותר לא יהפוך למהות בפני עצמה אשר בשמה תחריבו את המהות המקורית שלשמה בכלל נוצר כל העניין.

לכן, מתוך המשבר העמוק שאנו מצויים בו אני מבקש לקרוא מתוך פרשת ויקרא לכולם לזכור את המהות של עבודתינו ולהזהר שלא נשתעבד למה שהיתה אמורה להיות רק הדרך.

למי שמבקש לנצל את כוחו רק על מנת להעצים את עצמו ולהחליש את יריבו, לו אין לי מה לאמר.

אך לרוב האנשים מביננו, בכל הצדדים,  אשר יצאו להאבק על דרכם מתוך אמונה אמיתית שדרכם תוביל לטוב משותף לכלל האזרחים החיים כאן, להם אני קורא:

זה הזמן לבדוק: האם שכחתם את המהות וקידשתם את הסמל ואת האמצעי?האם הדרך בה בחרתם מובילה לכיוון ההפוך? והאם אין זה הזמן לשנות את הדרך בה בחרתם ולחזור אל המהות שלשמה יצאתם לדרך מלכתחילה?

ולסיום, לקראת פסח, אי אפשר שלא  להזכר בהקשר זה בסיפור הנפלא על איך סמל החירות גורם לשיעבוד:כששמע הצדיק מברדיצ’ב שאופי המצות מעבידים את בנות ישראל העורכות את המצות בעבודת פרך מן הבקר ועד כמה שעות בלילה, צעק בבית המדרש; שונאי ישראל שבאומות העולם מעלילים על עם ישראל שלשים את המצות בדם של נוצרים. הרי זה שקר וכזב, לא בדם נוצרים  לשים, אלא בדם ישראל, דם של בנות ישראל העובדות עבודת פרך במאפיות המצות.

שבת שלום !

כתב: ניר ברוידא, מנכ”ל בינ”ה.

מאמרים נוספים: