בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

פרשת “וירא” | האומץ להטיל ספק | אילה דקל

פרשת “וירא”

“עוד שנה יוולד לכם בן” כך אומרים המלאכים בפרשה שלנו, פרשת וירא, לאברהם. שרה מקשיבה להם והתגובה האוטומטית שלה היא להתחיל לצחוק. היא כמובן לא צוחקת צחוק קולני או בוטה. אבל בתוך הלב שלה היא מגחכת. איך בכלל יוולד ילד לאברהם ולה, הרי הם זוג זקנים. – “וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו. וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר  אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן”.

אלוהים נוזף בשרה, ונראה שהוא אפילו קצת נעלב. אם היא צוחקת היא כנראה לא מאמינה שהוא באמת מסוגל לגרום לכך שאפילו אישה זקנה תלד ילד. בפרשה הקודמת כשאברהם שמע את הרעיון הזה שיוולד להם ילד, גם הוא צחק. אבל אלוהים מתייחס אל הצחוק שלהם אחרת. והפרשנים בעקבותיו. אונקלוס אפילו מתרגם אחרת את שני סוגי הצחוק. אברהם צחק מתוך שמחה. התרגום הוא – וחדי. ואילו שרה צחקה צחוק של לגלוג. התרגום הוא – וחייכת. תיאור זהה של התנהגות ושימוש בביטוי זהה ובכל זאת פרשנות שונה לגמרי כאשר מדובר על שרה לעומת אברהם.

 

אני רוצה להתעכב דווקא על הצחוק של שרה, ולומר שבלעדיו, לא היו מתחוללות מהפכות בעולם. ואולי, הוא הרעיון המרכזי של הפרשה שלנו. היכולת הזו לצחוק אל מול המציאות. היכולת לראות מעבר למה שמספרים לי כאן ועכשיו.

כששרה צוחקת היא מטילה ספק. היא סודקת סדק בחומה הבצורה של האמונה. אפילו אם זה רק בתוך הלב. או כמו שאומר הפסוק “בקרבה”. היא משאירה איזה חרך שאומר שאולי לא צריך להקשיב ולקבל כל מה שאומרים. מותר לחשוב אחרת.

הספק הזה הוא מסוכן. אם מטילים ספק אז אולי נשמעים פחות לחוקים, אז אולי מנסים לחולל שינויים, אז אולי חושבים שיכול להיות גם אחר. אם מטילים ספק סימן שאנחנו לא רק הולכים והולכות בתלם.

אבל הספק ימשיך לנקר לאורך כל הפרשה. הספק ימשיך עם אשת לוט. שבזמן הבריחה תסתובב לאחור ותבקש לראות את העיר שלה עולה בלהבות.

גם בעקידת יצחק הספק יסדוק את חומת האמונה הבצורה. אמנם בדרך כלל זה הביטוי האולטימטיבי לאמונה. אברהם לוקח את בנו, יחדיו ומעלה אותו לעולה. אבל אני חושבת שיש כאן שאלה גדולה. האם אברהם באמת עמד בניסיון? ואולי אלוהים דווקא ציפה שהוא יתנגד. שהוא ינסה להגן על בנו. שהוא לא יוותר עליו כל כך מהר. שהוא יהיה מנהיג אמיתי ויטיל ספק בתוכנית העקידה הנוראית. שהוא ינסה למחות.

כשהייתי בת חמש שמעתי בפעם הראשונה את סיפור עקידת יצחק. אני זוכרת שהרמתי יד שואלת אל הגננת. יד מבוישת ושאלתי מה זה לעקוד. כשהגננת הסבירה שהכוונה של אלוהים היתה שאברהם יקריב את יצחק בנו הזדעקתי. אבל אז ראיתי שהגננת לא מתרגשת וגם שאר הילדים לא. הם התרגלו שזה הסיפור, שזה מה שאלוהים דורש. שזה מה שצריך לקרות.

עקידת יצחק, יצירה של הארי מט דה בלס, המאה ה-16

אני לא התרגלתי.

חיכיתי בשקט, לרגע שבו הגננת סיימה ושלחה את כולם לשחק בפינות ואז ניגשתי אל הדלת ובלי לעשות בלגאן או רעש פתחתי אותה והלכתי הביתה. את הדרך הביתה ידעתי מצוין. הרי הלכתי אותה מידי יום. אמא שלי הייתה מופתעת שהגעתי כל כך מוקדם. אבל אז הסברתי לה שפשוט הייתי חייבת להבין. הרי אברהם אמור להיות טוב וגם אלוהים, איך יכול להיות שהם באמת רצו להרוג את יצחק?.

אמא שלי לא ביטלה את הספק שכבר אז התחיל לקנן בי. היא רק הסבירה לי שהסיפורים האלה נכתבו כדי לספר לנו מסר ולא בטוח שקרו ממש ממש כך באמת. ואז שאלה אותי, ילדה בת חמש, מה אני חושבת. את התשובה שלי אף אחת מאיתנו לא זוכרת. אבל את השאלה הזו שתינו זוכרות. זו הייתה שאלה שפתחה פתח. שיצרה סדק שדרכו רעיונות חדשים היו יכולים להיכנס.

ספק עלול להיות מפחיד. הוא מערער את היציבות. הוא מפרק מבנים קיימים. אבל בלעדיו, אין לנו שום יכולת לשנות ולהשתנות. בלעדיו, נישאר סטטיים, ללא תזוזה, ללא גיוון.

שרה צוחקת בפרשה שלנו, צחוק שיש בו ספק, צחוק שיש בו כנות, אותנטיות וגם חיבור פנימי עמוק. והפעם, למרות כל המעשים ההרואיים של אברהם ואלוהים בפרשה הזו, אני רוצה להישאר דווקא איתה, דווקא עם היכולת הזו לפעמים להסתכל על המציאות סביבנו ופשוט לצחוק.

שבת שלום !

כתבה: אילה דקל, ראש הישיבה החילונית בבינ”ה.

מאמרים נוספים: