פרשת ‘וישלח’ נפתחת בסיפור מפגשו המחודש של יעקב עם עשו אחיו, המתפקד כדמות מרכזית שסיפורי דמויות נוספו כמו שזורים בתוכו. לאחר תיאור היערכותו של יעקב לקראת הפגישה המחודשת, מוצב הזרקור על הרגע בו הוא נותר לבדו במעבר יבוק ופוגש באיש (המלאך) הנאבק עמו. בתום המאבק, שבה הפרשה לציר העלילתי של מפגש יעקב ועשו, העולה יפה, שבסופו מתיישב יעקב עם משפחתו בשכם. בשלב זה עוברת הפרשה לעסוק בדור הבא – בילדיו של יעקב. ראשית מתואר סיפור האונס של בתו היחידה דינה, ובהמשך מעשה הנקם של שמעון ולוי באנשי שכם. יעקב החושש מנקמה על הרג אנשי העיר, עולה עם משפחתו לבית אל בציווי האלוהים, שם הוא מתברך בירושת הארץ ובצאצאים רבים. בדרך מבית אל אפרתה, מתה רחל בעת לידת בנימין ומתואר מעשה ראובן ובלהה. הפרשה מסתיימת במניין בני יעקב ותולדות עשו.
כשאלימות נמזגת במיניות ורגש
שלושה מעשי אלימות מופיעים בפרשה, שניים מהם מתרחשים, שלא במפתיע, בזמנים בהם עוזבות הדמויות לזמן מה את הביטחון שמציעה המעטפת המשפחתית, ונותרות לבדן.
הראשון הוא מאבקו של יעקב באיש (המלאך) במעבר יבוק והשני הוא אונס דינה בידי שכם בן חמור החוי בעיר שכם. שני אלו הם גם מעשי אלימות מינית, שכן לצד האונס, המהווה פגיעה מינית מובהקת, ניתן לפרש את פגיעתו של האיש-מלאך דווקא בגיד הנשה של יעקב (המזוהה עם עצב השת) כפגיעה באיבר המין (כפי שנרמז בבראשית רבה עז, ג). המקרה השלישי הוא מעשה הנקם של שמעון ולוי בבני שכם, המתנים את צירופם של האחרונים למשפחת יעקב במילה, ומנצלים את הכאב הפיזי בו הם שורים בכדי להרוג אותם. הריגתם מגיעה רק לאחר דרישתם של שמעון ולוי לפגוע באיבר מינם.
אולם הדמיון בין שלושת מעשי האלימות אינו מסתכם בהיבט המיני שלהם, אלא גם במורכבותם. בשלושתם ניכרת, לצד האלימות החמורה, גם קשר אישי בין הפוגע והנפגע. האיש (המלאך), הנאבק עם יעקב ופוגע בו בגיד הנשה, מברך אותו. שכם בן חמור, האונס ומענה את דינה, אוהב ומבקש לשאת אותה לאישה. שמעון ולוי מציגים את דרישת המילה של בני שכם כתנאי להיקשרות משפחתית-שבטית. זו אינה הפילגש בגבעה הנאנסת ונענית ומושלכת כלאחר יד. האלימות מתקיימת לצד רגש, דבר המעלה את הכאב ותחושת הקבס פי כמה וכמה.
מתי נחצה הגבול ומי משלם את המחיר?
על פי איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי פגיעה מינית בישראל, למעלה מ-85% מקרי האונס והפגיעה המינית נעשים על ידי דמות מוכרת. עובדה זו הופכת לא רק את הדיווח על המעשה לקשה מנשוא, אלא עשויה ליצור ערפול בהבנת הנפגע/ת כי המעשה שבוצע אכן היה אלים, פוגעני ופסול. מעשה אונס על ידי אדם זר בסמטה חשוכה הוא דבר חד משמעי, הבעת חיבה של אדם קרוב (פיזית או מילולית) המרחיקה לכת וחוצה את גבול הטעם הטוב של מושא/ת החיבה כבר הופך למורכב יותר עבור שני הצדדים. עד כדי כך שספק אם יש מי מאתנו שלא שמע/ה לאחרונה אמירה דוגמת “כבר אסור לי להגיד ש…”, שברוב המקרים מגיעה ישירות לאחר או במקום האמירה הפסולה עצמה. בבחינת “אם הייתי יכול/ה, הייתי אומר/ת X, אבל אסור לי אז לא אמרתי כלום”. מובן שכך או כך, האמירה נאמרה.
אלא שהחיבור האישי לא רק יוצר בלבול וסימני שאלה. לאחרונה ניכרת מגמה, הנתפסת על ידי לא מעט כמקוממת למדי, של התנצלות פומבית. לאחרונה אף עלתה לכותרות חרושת שמועות על אפשרות (שטרם קיבלה תוקף) לפיה תוקף יוכל להודות בעובדות כתב אישום על פגיעה מינית מבלי להיות מואשם. דובר לא מעט על הקושי הכרוך בהודאה באשמה ובהתנצלות ואין חולק על חשיבותם. יחד עם זאת, האם הם שווי ערך למתן דין וריצוי עונש? ודאי שלא. כשילדי גן פוגעים באחרים, לא פעם הם מחונכים לפלוט “סליחה” אוטומטית כדי לנטרל את כעס המבוגר/ת האחראי/ת, שהרי במקרים רבים הידיעה שמישהו נפגע מהם מטרידה אותם פחות מהעונש הפוטנציאלי. מאנשים מבוגרים הציפייה היא אחרת.
פשע מיני הוא לא חוקי בה במידה שאינו מוסרי
שלושת מקרי האלימות בפרשה זוכים למידה של צדק פואטי, במובן כזה או אחר. יעקב מביס את המלאך וזוכה בברכה, אחיה של דינה נוקמים את נקמתה ושמעון ולוי נותרים ללא ברכת אביהם. אולם לא די בצדק כדי לחפות על חוויית הפגיעה: המעשה כבר נעשה והזיכרון כבר נחקק. אולי נכון בהקשר זה לחזור לראשית הפרשה ולפירוט שמציין רש”י על האופן בו התקין יעקב את עצמו למפגש עם עשו (בו, כזכור, פגע שנים קודם לכן): לדורון, לתפילה ולמלחמה, כלומר לכל תרחיש אפשרי. במידת מה, הרי שניתן לזהות את אותה מגמה חדשה של הודאה והתנצלות כניסיון למצות את הדין בדורון ובתפילה, תוך ניסיון להימנע ככל האפשר מן המלחמה. אולם המלחמה מוצדקת ונוגעת לכולנו. מיצוי הדין הוא הצדק הפואטי של כל אישה ואיש. אדרבא, הודו, התנצלו, ברכו, אהבו ועמדו בכל תנאי כפרה שיוצב בפניכם/ן ולצד כל אלה, קבלו על עצמכם את מידת הדין, שבשום אופן לא יכולה להסתכם בעונש מופגן של ישיבה בפינה וגם לא של ביטול עבודות ויצירות בהשתתפות הפוגע/ת. פגיעה מינית אינה רק מעשה לא מוסרי, היא פשע של ממש, וראוי שמיצוי הדין לא רק ייעשה תוך ראייתה ככזו, אלא יכלול את צורות הענישה שהולמות פושעים. ברגע בו עולה המחשבה כי בשל השיח הציבורי “הוא כבר נענש מספיק”, הוכשרה הקרקע לפגיעה הבאה.
והערה אחרונה – או יותר, בקשה אישית. הבה נימנע מאמירות כגון “כבר אי אפשר להגיד ש…?” או בקשות רשות כגון “מותר להגיד לך ש…?”. הן גורמות אי נוחות בפני עצמן. ניחנו בשיקול דעת, גם כאן המקום לעשות בו שימוש. הדורון, התפילה והמלחמה לא יהיו נחוצים אם הפגיעה לא תבוצע לכתחילה.
לירון בירן-ניסנהולץ היא רכזת תחום תרבות יהודית ישראלית במחלקת החינוך בבינ”ה
