פרשת ‘זכור’ – יום הכיפורים
ניר פנסו
יום הכיפורים השנה עוטף את מושג הכפרה במשמעות מיוחדת ונוראה. תפילת ‘יזכור’ פוצעת את ליבנו ומאלצת אותנו לעשות חשבון נפש אמיתי לא רק כלפי חברינו וחברותינו החיים אלא גם מול אלו שאינם עוד בין החיים. נדמה שהשנה נכון לנו יום כיפורים כואב ונוקב במיוחד.
“הרגל הופך לטבע, וטבע קשה לשנות.
אבל בדרך קבע, יש לנסות”.
(ח.אלברשטיין)
יום הכיפורים הוא הזדמנות.
הזדמנות לחשבון נפש, לבחינה ערכית של מה שחשוב, למפגש עיניים, לשיח.
העצירה המוחלטת של חיי היום יום מאפשרת לכל אחד ואחת למצות את היום הזה בהתאם לאמונותיו, ערכיו ורגשותיו.
בתקופת בית המקדש נהוג היה להתכנס והכהן הגדול כיפר אל חטאי העם באופן מרוכז. שני תיישים שעירים אומללים לקחו חלק בתהליך הכפרה: אחד הוקרב לאלוהים, והשני, שמע את חטאי העם מפי הכוהן הגדול ונשלח למדבר. בתוספת של כמה איסורים ועינויים עצמיים שלוקח האדם על עצמו, נשלם תהליך הכפרה.
לאחר חורבן המקדש, מיקדו המשנה והגמרא את מרכז תהליך הכפרה פנימה, אל האדם עצמו.
“האומר: אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה. אחטא ויום הכיפורים מכפר, אין יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחבירו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חבירו.” (משנה יומא, ח’ ט’).
בצד מסורות דתיות שונות שהיו ועודן נהוגות בקהלי ישראל השונים, קמו להן מסורות מתחדשות המנסות לצקת משמעות הומניסטית נוספת ליום הכיפורים ובמרכזן, השינוי התודעתי והרוחני שמבקש כל אחד מאיתנו לחולל בעצמו, כחלק מחשבון הנפש, הכפרה והמחילה.
במבט על שואל אותנו יום הכיפורים – איזה שינוי את.ה מבקש.ת להביא בעצמך כדי לאפשר סליחה, כפרה או שינוי אמיתי. יום הכיפורים עוסק קודם כל בי עצמי, לא פחות משהוא עוסק בבקשת סליחה מחבר או חברה, מללבוש לבן או מלצום.
השנה, יום הכיפורים נוקב במיוחד.
בספר דברים, פרק כא, פסוק ח כתוב: “כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ“, כלומר, עלינו לחדד את חשבון הנפש שלנו לא רק כלפי החיים אלא גם כלפיי המתים (אלו שנפדו מהעולם). האם עשינו הכל למענם בעודם חיים? האם עלינו לבקש גם מהם סליחה? ונדמה שהשנה קיבלנו את ההמחשה הנוראה מכל לחוב המוסרי שלנו כחברה גם ואולי בעיקר, כלפי אלו ששילמו בחייהם את מחירה הנורא של המלחמה.
יום הכיפורים היה שנים רבות בקונצנזוס הישראלי. חילונים ודתיים פקדו את בתי הכנסת יחד, הכבישים הריקים ואווירת השקט, הבגדים הלבנים, השוטטות החופשית ברחובות. כל אחת ואחד מצאו בו משמעות, כל משפחה ומנהגיה. לאחרונה עולים לצערנו קולות שמנסים לנצל את אופיו המיוחד של היום הזה למאבקים הפוליטיים ולשסעים הקורעים את חברתנו. המאבק נסוב בעיקר סביב נוכחותו של יום הכיפורים במרחב הציבורי. אף אחד לא מרוויח מהמחלוקת הזו, כולנו מפסידים. הנזק העיקרי במחלוקות הללו הוא צמצום המרחב הרוחני הפתוח והמזמין של היום המיוחד הזה וכניעה לכוחניות חומרית שהופכת את ההזדמנות לזירה של התגוששות, לעיתים אלימה ממש.
בעידן שבו הכל הופך פוליטי ומפלג, ראוי להפנות את אנרגיית המאבק פנימה. אל המקום האישי, הנוקב והאנושי, ובו רק ליום אחד, נאפשר לעצמנו התבוננות פנימית כנה. נחשוב על תיקון הדרך, זו שאיבדנו, וזו שאליה אנו רוצים לחזור.
השקט הנדיר שיום הכיפורים מייצר לנו הוא בעיקרו שקט פנימי, המתווה לנו מרחב של הזדמנויות למחשבה, לשיח, לחשבון נפש ולבחינת מחשבותינו ומעשינו. נדמה, שאין בן או בת אנוש שאינם זקוקים לו, בייחוד בימים אלה.
עוד נדע ימים טובים יותר. זה רק בידינו.
שבת שלום.
