פרשת “חוקת”
השבוע יצאו ילדות וילדי ישראל לחופש הגדול! זמן המעבר משנת לימודים אחת לשנייה שיש בו הרבה כיף ושמחה וגם לא מעט אתגרים. לעצבים הרופפים של ההורים המותשים, בטח לא מוסיפה העובדה שהחופש ממלא את חודשי השנה החמים ביותר. חודשיים של חום ובסופם נעלה כיתה. לא נעים להתלונן על חודשיים כשבני ישראל כבר 40 שנה חוצים את המדבר בדרכם לארץ ישראל. אני מדמיינת את השמש הקופחת, האדמה המהבילה, כולם חסרי סבלנות, כולן מזיעות ועצבניות.
פרשת חוקת מספרת לנו את קורות עם ישראל בשנת הארבעים שלהם במסע ומגוללת אירועים מכוננים, ביניהם בשורת מותם של שלושת מנהיגי העם, כל אחד מהם בדרכו:
מרים מתה בפשטות “וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם” הבשורה על מותה נמסרת לנו ביובש, כנראה סימן לבאות. בהיעדרה של מרים, מתייבשת גם הבאר, אין מים והעם צמא ומתלונן.
אהרון מת בטקס רוחני של התקלפות מהבגדים על ראש הר והעברת תפקיד הכהן לבנו אלעזר “וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת־אַהֲרֹן אֶת־בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת־אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר”.
ומשה ימשיך ללוות את העם, אך יישאר מאחור כשבני ישראל יכנסו לארץ.
צימאון העם
נחזור אל הצימאון שתוקף את העם כשהוא ממילא כבר על הקצה, היעדר המים מדליק את פתיל הכעס והם רבים עם משה “וַיָּרֶב הָעָם עִם־מֹשֶׁה… וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל־הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת: מבחינתם משה הוא האשם שהעלה אותם ממצרים ובשביל מה? בשביל למות במדבר הצחיח?! כבר עדיף היה להישאר עבדים!
הסצינה מוכרת כאילו לקוחה מתוך סיפור משפחתי ידוע על יציאה לטיול – לקראת הסוף, מתוך תחושה שהמסלול הזה ימשך לנצח, הילדים נשברים וכועסים על ההורים המרושעים ששלפו אותם מהמזגן והמסך. להורים, שיצאו לדרך עם כוונה טובה ותקווה לחוויה משפחתית נעימה, אין מה לעשות ברגע הזה מלבד לנשום עמוק ולהתפלל שבסוף המסלול ימתין אוטו גלידה שיצנן את הרוחות.
משה ואהרון קצת כמו אותם הורים מותשים, אחרי 40 שנה הסבלנות עומדת להתפקע, רק נס יעזור עכשיו. הם נמלטים מכעס העם ומתחננים לפתרון אלוהי “וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד־יְהוָה אֲלֵיהֶם”. אלוהים מנחה את משה ואהרון לגשת אל העם, משה יניף את המטה, ידבר אל הסלע, אז יתרחש הנס ומהסלע יבקעו מים. אחרי שמשה ואהרון אוספים את העם, משה בוחר להכות בסלע ולא לדבר אליו כפי שציווה עליו אלוהים. למה בעצם לא לפעול על פי ההוראות שקיבל?
חטאו של משה
התרגלנו לחשוב שזה חטאו של משה, הוא לא הקשיב לאלוהים ולכן לא נכנס לארץ ישראל, אבל אני קוראת בפסוקים עניין נוסף.
“וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת־הַקָּהָל אֶל־פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ־נָא הַמֹּרִים הֲמִן־הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם” כמה שהעם הזה קשה ומתלונן, משה לא משחרר את הקשר ההורי איתו, כשהוא אומר להם “נוציא לכם מים” ומכה בסלע (כבר אין לו סבלנות לדיבורים), הוא נשאר אותו הורה עצבני ולחוץ שרק מבקש להשתיק את ילדיו על ידי פתרון קונקרטי. ברור שמים במדבר זה הכרחי, אבל האופן שבו הם מוגשים לעם לא בונה מסוגלות, לא מאפשרת להם ללמוד משהו נוסף על עצמם.
זו שנת הארבעים למסע, עם העבדים חייב להתבגר לפני שהוא עולה כיתה ונכנס לשלב הבא כעם עצמאי בארצו. אלוהים ביקש לטעת בליבם אמונה, לקדש ולחזק את הקשר שלהם איתו ומשה נשאר במים בלבד “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן יַעַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת־הַקָּהָל הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָהֶם”. במילים אחרות, אלוהים ביקש מהות ומשה התמקד בפעולה.
העם צומח ומתבגר
בהמשך הפרשה אפשר לראות איך העם צומח ומתבגר. בפעם הבאה שיתלוננו ויענשו על כך בהכשות נחש, הם יבינו את משמעותה של לקיחת אחריות “וַיָּבֹא הָעָם אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי־דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל־יְהוָה וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת־הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם”.
אחרי מסע ארוך, כאשר יתקוף אותם צמא, יזמן להם אלוהים באר שופעת מים והם יענו לבאר בשירת הודיה, הנס כבר לא יהיה מובן מאליו עבורם.
שם פרשת השבוע הוא חקת “זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר”, אבל ככל שהפרשה מתקדמת נראה שהעם זז מהפנמת חוקים (ככה זה וזהו!) לכוונות לב (זה תלוי בי, יש לי אחריות). העם לומד לנשום את הכשלונות, להחזיק מעמד בצימאון, לדחות סיפוקים, העם מתבגר.
לקראת החופש הגדול, נאחל לכולנו חופש של שמחה והנאות לכל המשפחה, שנעבור את הקיץ בשלום, עם הרבה מים!
שבת שלום !
כתבה: מיכל זמיר, ראש הישיבה החילונית בב”ש.
