אחרי מאה עשרים ושבע שנות חיים, שרה אימנו מתה. למרבה האירוניה, הפרשה המכונה במסורת היהודית ׳חיי שרה׳ אינה עוסקת בחייה של שרה כלל. חלקה הראשון עוסק במותה ובקבורתה, חלקה השני בהיכרותם של יצחק ורבקה, והשלישי במותם של אברהם וישמעאל.
שרה – האישה שצחקה. ידועה כבעלת הצחוק הראשון בתנ״ך. כלשעצמו לא הישג כביר, בעיניים חילוניות נאמר שבוודאי היו צחוקים לפני שרה, והיו עוד רבים אחריה. אבל בספר שתופש את עצמו ברצינות כה תהומית, הצחוק הזה של שרה (בראשית י״ח, י״ב), חציו מלגלג וחציו נבוך וכולו נטול אמונה – הוא כמשב רוח מרענן בסיפור המקראי. כמו איזה חור במטריקס או שחקן שנתפש נקרע מצחוק על הסט, צחוקה של שרה חושף טפח של אנושיות בטקסט המחשיב עצמו כאלוהי.
שרה היא בן-אדם אמיתי. היא לא נכנעת לפאתוס והייחוס שלה כאם האומה לא עולה לה לראש. היא לא מתרגשת מנבואות ולא נעשית יהירה. במדרש היא מתוארת כאישה תמימה.
תמימות היא דבר חיובי
“וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה – [שנאמר בתהלים ל״ז], יוֹדֵעַ ה’ יְמֵי תְמִימִים וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה. כשם שהן תמימים כך שנותיהם תמימים״. (בראשית רבה, נ״ח)
מהי אותה תמימות של שרה? תמימות מפורשת בדרך כלל כנאיביות, כנטייה להאמין לכל דבר, כפתיות. דתנו חכמינו: פתי מאמין לכל דבר – לחתול ולעכבר. בשפה היומיומית היא נתפשת הרבה פעמים כתכונה שלילית, המגלה חולשה ולעתים אפילו בורות וחוסר ידיעת האמת כולה בנוגע למתרחש.
אבל תמימות בתנ״ך היא ממש לא מאפיין שלילי. אחת המשמעויות למילה ״תמים״ הוא ״שלם, מושלם״. כך למשל בספר במדבר כ״ח, בני ישראל מצווים להקריב ״כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם״. גם בהקשר של דיבור על אלוהים, המילה ״תמים״ מקבלת משמעות דומה, של שלמות: ״הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט״ (דברים ל״ב). ההוכחה הניצחת לכך שתמימות אינה תכונה רעה מגיעה בציווי המפורש: ״תָּמִים תִּהְיֶה, עִם ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ (דברים י״ח).
תמימותה של שרה זיכתה אותה בתשומת לב מיוחדת מאלוהים, ואפילו אולי בחיי נצח בעולם הבא. המדרש בבראשית רבה ממשיך כך:
״דבר אחר: “יודע ה’ ימי תמימים” זו שרה שהייתה תמימה במעשיה. אמר רבי יוחנן, ׳כהדא עגלתא תמימה׳ (כאותה עֶגְלָה תמימה הרועה בשדה). “וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה” שנאמר “ויהיו חיי שרה”. מה צורך לומר שְׁנֵיחַיֵּי שָׂרָה׳? לומר לך שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעולם הזה ולעולם הבא״. (בראשית רבה נ״ח)
מדוע מתה שרה?
שרה מתה בגיל מאה עשרים ושבע שנים. לכל הדעות, חיים ארוכים ומכובדים. אבל האם היא מתה מוות טבעי, בשיבה טובה? המדרש, ואליו מצטרפת גם פרשנותו של רש״י לפרשת חיי שרה, טוענים שלא. מותה של שרה היה כתוצאה מטראומה רגשית קשה. ובמילים אחרות, משברון לב.
״כשבא [השטן, בדמותו של יצחק] אל אמו, אמרה לו ״היכן היית בני?״.
אמר לה: נטלני אבא והעלני הרים, והורידני גבעות. והעלני להר אחד, ובנה מזבח, וסידר מערכה, ועקדני עליו, ונטל מאכלת לשוחטני. ואילו לא בא מלאך אחד מן השמיים ואמר לו ״אברהם, אברהם – אל תשלח ידך אל הנער״, כבר הייתי שחוט.
כיוון ששמעה שרה אמו כך, צווחה ולא הספיקה לגמור את הדבר, עד שיצתה נשמתה״.
(מדרש קהלת רבה, פרשה ט׳)
זעקתה של שרה עומדת בניגוד חריף לצחוקה מראשית הסיפור. היא רואה לפניה את השטן עוטה את דמותו של בנה, ובנה מספר לה על מותו שלו. היא צווחת ללא סוף, ונשמתה פורחת כבר באמצע הצרחה. תשעים שנה חיכתה שרה לבנה. כשהיא מתבשרת שיוולד, היא מגחכת למשמע הבשורה. וכשהוא לכאורה מבשר לה על מותו בידי אביו, היא זועקת עד לב השמים ולא מסוגלת לשאת את הבשורה.
זוהי אנושיותה של שרה המגיחה מבעד לסיפור. רגשותיה אמיתיים, צחוקה פורץ בכנות וזעקתה אותנטית וקורעת לב. שרה כבר לא תתבשר על הצלתו של בנה יצחק, ומעניין לחשוב איך הייתה מגיבה אם הייתה שומעת את הסיפור כפי שאכן קרה, שבעלה התכוון בכל מאודו לשחוט את הבן, אך נעצר רק ברגע האחרון בידי אלוהים, אותו אלוהים שסייע להביא אותו לעולם בדרך נס. איך הייתה נראית הזוגיות של אברהם ושרה אם אברהם ויצחק היו חוזרים הביתה בשלום מהר המוריה ומספרים לה הכל. ואולי לא היו מספרים, כקשר שבשתיקה?
המשך הפרשה עוסק בקנייתו של אברהם את מערת המכפלה, במטרה לקבור את אשתו. ענייני נדל״ן וכספים המחליפים ידיים, אולי רמז עבה דווקא לעיסוק הכי פחות תמים בהוויה האנושית. וגם – אי אפשר להתעלם מהחלוקה המגדרית של המדרש. האישה בפרשה מוצגת כתמימה, כמי שמבטאת את רגשותיה בקלות וכמי שנותנת לאמוציות לסחוף אותה, פשוטו כמשמעו עד מוות. זאת לעומת אברהם שמסופר עליו שבא ״לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ״ (בראשית כ״ג ב׳), תיאור מאופק למדי. אברהם מוצג כמי שעוסק בענייני הכספים ודואג לבית ולשושלת אחרי מותה של אשתו.
אבל נניח בצד לרגע את הניתוח המגדרי. לפעמים, כך מספרים לנו ספר בראשית ומדרשיו, יש ללמוד משרה אמנו, ולהגיב לעולם הזה בתמימות. יש לצחוק, ולזעוק, ולבכות. לתת לרגשותינו דרור, גם ברגעים הרציניים ביותר. שכן גם האם-המייסדת של אומה וגוי גדול, היא בסופו של דבר בן-אדם.
ירין רבן עוסק במחקר ובהוראה של פילוסופיה יהודית וחילוניות יהודית ומורה בישיבה החילונית בתל אביב.
