פרשת חקת וקדושת החיים || ניר ברוידא
בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

פרשת חקת וקדושת החיים || ניר ברוידא

פרשת חקת וקדושת החיים 

ניר ברוידא

 

“יחסי הציבור של המוות, הלכו מדחי אל דחי “(דן תורן , 1960-2024)

 

הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָםוְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים. (במדבר י”ט פס’ י”א)

 

פרשת השבוע שלנו מפגישה אותנו עם המוות כבר בפתיחתה. המוות, הוא הדבר היחידי הבטוח בחיינו, ואם זאת אנו נוהגים להירתע ממנו ולהתעלם מקיומו. לצערנו השנה החולפת הפגישה אותנו עם המוות שוב שוב.

הפרשה מתארת את חומרת טומאת המת: “וְאִ֤ישׁ אֲשֶׁר־יִטְמָא֙ וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִתּ֣וֹךְ הַקָּהָ֑ל כִּי֩ אֶת־מִקְדַּ֨שׁ ה’ טִמֵּ֗א מֵ֥י נִדָּ֛ה לֹא־זֹרַ֥ק עָלָ֖יו טָמֵ֥א הֽוּא׃”

זוהי טומאה חמורה מאד: מי שנגע במת או שהה במרחב סגור בו נמצא מת ונכנס למקדש ה’ מבלי להיטהר חוטא חטא חמור, ובהתאם העונש החמור המוטל עליו. חשוב לציין שהטומאה איננה עבירה לכשעצמה, אלא הכנסת הטומאה לתוך קודש הקודשים היא המעשה החמור.

מדוע המוות מייצר טומאה? כאמור, הוא הדבר היחיד הוודאי בחיינו ובוודאי שהוא חלק מהטבע.

אני מבקש להציע שאם טומאת המוות אסורה לבוא בקודש מכאן שהחיים, שהם ההפך מהמוות, קדושים. כלומר התורה באה ללמד אותנו ולתרגל אותנו להתייחס לחיים, לקדושת החיים ולערך החיים כדבר מקודש.

בתלמוד הבבלי, במסכת יומא מופיע סיפור על שני כהנים המתחרים ביניהם מי יזכה להיכנס לקודש הקודשים. במהלך הריצה שולף אחד מהם סכין ותוקע בליבו של חברו. בהמשך מתאר התלמוד תיאור מזעזע: אביו של אותו כהן שנדקר, נכנס לאולם בזמן שבנו גוסס ואומר את המשפט הבא:

“הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין.”

האב שרואה את בנו גוסס, דואג לטומאת הסכין יותר מאשר לבנו שלו, ברגע הנורא הזה אומר להם האב: הבן שלי עוד גוסס, תוציאו מהר את הסכין לפני שהוא מת, כך הסכין לא יקבל טומאה.

התלמוד לא נותר אדיש ומסביר את המקרה כך:

“ללמדך: שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים”

כלומר: המצב המוסרי של חברה שבה כהן מוכן להרוג את חברו בשביל לזכות בכבוד נובע מכך שהם עסוקים יותר בטהרה של כלים מאשר בערך חיי אדם.

יש כאן הדרדרות, שאנו פוגשים לא מעט פעמים. מתחילים מרעיון מוסרי נשגב, על מנת להטמיע אותו ולתרגל אותו נוצר טקס או סמל, ובהמשך אנשים מקדשים את הסמל ועל מנת להגן עליו, עוברים על הרעיון הנשגב עצמו.

כך גם כאן, מרעיון מוסרי נשגב של קדושת החיים הידרדרנו לקידוש המוות על מנת להגן על טומאת הכלים. מורי, ארי אלון נהג לכנות את התופעה: לעבור על התורה למען התורה עצמה. זוהי תופעה נפוצה הקיימת בכל תרבות אנושית: שמעתי פעם על אנשים שעוזבים את משפחתם על מנת לטבול במעין אשר טבילה בו היא סגולה לשלום בית, אך על מנת להגיע לשם הם משאירים את משפחתם לבד לצורך העלייה לרגל.

השבוע שאנו קוראים בפרשת חוקת אבקש להזכיר לנו, דווקא בשנה בה אנו חווים מוות יומיומי של אנשים הקרובים לנו, שחלילה לנו מלהפוך אדישים ולשכוח שקדושת החיים היא דבר גדול שהתרבות היהודית הביאה לעולם. ולהמשיך להדהד את המסר החשוב של סיפור עקידת יצחק: בזמן שמסביב בתרבויות שכנות, מקובל היה להקריב ילדים למען מטרה מקודשת, אצלנו יצא קול אלוהים חיים הקורא לנו מאז ועד היום: “אל תשלח ידך אל הנער”

וכך גם היום, שיש מי שנמצא בארץ אויב וחייו בסכנה אך עדיין ניתן להציל אותו, עלינו לזכור שקשה עלינו שפיכות דמים יותר מכל דבר אחר ולעשות הכל על מנת להביא את אחינו ואחיותינו החטופים הביתה עכשיו! זהו המעשה המוסרי, האנושי והיהודי הנכון לעשותו.

 

הפרשה מוקדשת לזכרו של דן תורן ז”ל אוהב האדם החי.

 

שבת שלום!

כתב: ניר ברוידא, מנכ”ל בינ”ה

 

מאמרים נוספים: