בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

מנהיגות במבחן | פרשת 'חקת'

פרשת חוקת נפתחת בדיני טומאת המת, ולאחר מכן ממשיכה בתיאור קורותיהם של בני ישראל הצועדים במדבר סיני. מצרים הולכת ומתרחקת מהם אך קשיי הדרך פוגעים במורל העם הנאלץ להתמודד עם הצמא, הצחיחות ואויבים האורבים בכל שעל. הקשיים הפיזיים והרוחניים  עוררו פעם אחר פעם התמרמרויות ומרידות: מהפניה אחר עגל הזהב רגע לפני קבלת התורה ועד לקורח ובני עדתו שערערו את סמכותם של אהרון ומשה. אולם הסיפור המסופר בפרשתנו מהווה נקודת מפנה משמעותית בהתנגשות שבין משה ואהרון לצאן מרעיתם. ראשיתו בקובץ התלונות אליו כבר הורגלנו:

"וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ […] וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ […] וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֲלֵיהֶם" (במדבר, כ', ב'-ו')

לנוכח הטענות אלוהים מורה למשה ואהרון לבצע נס כך שאמצעות דיבור לסלע יצאו מים שישקו את כל העדה. אולם ברגע האמת, משה מאבד את עשתונותיו ובמקום לחולל את הנס כמצווה פונה דווקא לנאום תוכחה:

וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע, וַיֹּאמֶר לָהֶם: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִיםהֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?". וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם, וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם" (במדבר, כ', י'-י"א)

משה אינו מסתפק בדברי הנזיפה אלא הוא גם מפר את הציווי האלוהי ובמקום לדבר עם הסלע הוא מכה בו פעמיים.  כפי שהורגלנו האל המקראי אינו משהה את תגובתו: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם". ברגע אחד מסעם של שני המנהיגים, שהחל במצרים והמשיך במשך ארבע עשורים רצופות בתלאות, הגיע לסיומו. זכויותיהם נמחקו להם באחת והם מתבשרים שבניהם יכנסו לארץ המובטחת אך הם רק יביטו בה ממרחקים.

דרוש מנהיג מזן חדש

סיפורם הטרגי של משה ואהרון בא ללמדנו שיעור בהלכות מנהיגות. ראשית, כדאי לפנות את הכיסא רגע לפני הנפילה הגדולה. קריאות התיגר והמציאות המשתנה היו אמורים לאותת לדור המנהיגים הקודם שכדאי לפנות את הזירה להנהגה חדשה. אולם אז כהיום, איש אינו מוותר על כוח מרצונו וכך סיפורה של הנהגה מפוארת מסתיים בכישלון עגום לנוכח סלע המוציא מים. שנית, יסוד המנהיגות טמון באמפתיה של המנהיג לציבור. ברגע שנוצרת תחושה של ניכור ותיעוב ("שמעו נא המורים") התהום הנפערת אינה ניתנת עוד לגישור. הכרסום בלגיטימציה להוביל ולהנהיג מגיע בסופו של דבר לנקודת מפנה שאין ממנה חזרה. שלישית, כל דור נזקק להובלה המותאמת לדרכיו ועל כן מנהיגותם של משה ואהרון, שהייתה מותאמת ליציאת מצרים ולמסע המפרך, אינה מותאמת עוד לצרכים של העם העתיד להיכנס לארץ כנען, לשלב הזה ישנו צורך במנהיגות מזן חדש.

ההיסטוריה הצעירה של מדינת ישראל מראה שהשיעור הנלמד בפרשת מי המריבה, עודנו רלוונטי לימנו. מנהיגים כדוגמת בגין שלא פרשו בשיאם, מתבזים ומפנים את מקומם בבושת פנים לקול תשואות המפגינים. אובדן עשתונות והיעדר אמפתיה בה היו נגועים מנהיגי מפלגת העבודה של שנות השבעים הוביל למהפכים שלטוניים שעדיין מעצבים את דמותה של מדינת ישראל.  ולסיום, הצורך במותאמות להלכי הרוח המשתנים אינו מאפשר למנהיגים מהדור הישן להבקיע את חומות הסקרים. מעבר לפוליטיקה הקטנה בה מפלגות מתנגחות זו בזו, גם מסע ההתבססות שלנו כחברה לא תם ובכל תקופה אנו ניצבים מול אתגרים מאתגרים שונים, סוד ההתמודדות טמון בסופו של דבר בשני עיקרים הכרוכים זה בזה בקשר בל יינתק: מנהיגות ולכידות חברתית. התנועה לחיבור בין השניים היא זו המניעה את העם מיום יציאתו ממצרים ועד לדורנו במתח התמידי שבין חורבן לתקומה.


אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת החינוך בבינ״ה.

מאמרים נוספים: