פרשת “יתרו”
בפרשת יתרו מופיע אחד המעמדים החשובים בתרבות היהודית – מעמד הר סיני. מעמד ההתגלות. פעם אחת אלוהים נגלה בפני כל העם. הזמין את כולם לפגוש אותו, לראות אותו, להקשיב לו. פעם אחת הוא רצה ממש להיפגש עם כולנו. לא רק עם הנביאים או עם הכוהנים, אלא ממש עם כל אחד מבני העם. התורה מתארת זאת במילים מפליאות – “וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים, מִן-הַמַּחֲנֶה; וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר”.
העם יוצא לקראת האלוהים. עומד בתחתית ההר ומחכה למפגש. קצת כמו בליינד דייט. מחכה לראות מי זה האלוהים שאיתו היה בקשר כל הזמן הזה ואיך הוא באמת נראה.
והפסוקים מתארים את ההתגלות. יש בה רעש חזק ויש בה מראות מיוחדים. ובעיקר, יש שם המון אש והמון עשן – “וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד”. ועם העשן והאש מגיעה גם איזו חרדה מפני הכוח הגדול. ואולי אף ההרסני שירד אל ההר.
העם נבהל. “וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת”. הכוח של אלוהים מרתיע. הם דואגים שהם ימותו מעצם המפגש איתו ומבקשים להתרחק. מעדיפים את משה באמצע. שיתווך את ההוראות השמימיות.
אני חושבת על הרגע הזה של ההתרחקות. רגע שבו אנחנו מצליחים ומצליחות להגיע לדבר גדול שביקשו ופיללנו אבל פתאום מקבלים פיק ברכיים ומנסים לסגת. הרגעים הגדולים כל כך יכולים להיות גם רגעים מפחידים. מבהילים. כאלה שיכולים לגרום לנו לרצות להתחבא.
הרגעים האלה שבהם אנחנו עלולים לצעוד צעד אחורה כמו בני ישראל הם בדיוק הרגעים שבהם אנחנו צריכים מנהיג כמו משה שיגיד לנו – “אַל-תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם, בָּא הָאֱלֹהִים”. משה מנסה להרגיע את העם. להסביר להם שאין כאן חשש. אלוהים הגיע בשבילם. אלוהים רוצה לפגוש אותם. מנסה לנטוע בהם תחושת מסוגלות. למרות המילים המנחמות, העם לא משתכנע. הוא בוחר להישאר מרוחק ומשה הוא זה שיזכה להיפגש עם אלוהים, לבדו.
אבל לא מדויק לומר שמדובר כאן על כל העם. ככל הנראה, מדובר רק על הגברים. נשים, כלל לא היו במעמד הזה. כלל לא עמדו בתחתית ההר ולא הוזמנו למפגש עם האל.
(צילום: באדיבות מכון גנזים)
כחלק מן ההכנות למפגש עם אלוהים משה מצווה על העם – “אל תיגשו אל אישה”. הנשים מורחקות מן הגברים ומורחקות מהעם. ואולי זוהי הפעם הראשונה שבה אנחנו פוגשים את המשוואה הזו. או אלוהים או נשים.
יעברו שנים רבות עד שלאה גולדברג תתקן את המשוואה ותכתוב לנו מעמד התגלות חלופי ונשי.
“את אלוהי, ראיתי בקפה” היא כותבת “הוא נתגלה לי בעשן סיגריות, נכה רוח, מסתלח ורפה. רמז לי עוד אפשר לחיות” .[1]
[1] 1935, אלוהי, לאה גולדברג, מתוך טבעות עשן
המפגש שלה עם אלוהים מתרחש בהבל ספלי הקפה. את העשן שאפף את הר סיני היא מחליפה בעשן סיגריות. את רגע ההתגלות היהודי הגדול היא הופכת לרגע קטן, יום יומי ואינטימי. האלוהים הנגלה לה אינו כל יכול. הוא נכה רוח מסלתח ובכלל לא יפה. הוא לא גבוה ממנה ולא בעולמות עליונים. הוא נמצא ממש כאן, בתוך הרגעים הקשים של החיים. ביום יום הסיזיפי, האפור והמורכב לפעמים. והיא, לא מפחדת ולא בורחת מהמפגש. היא נפגשת איתו באומץ, פנים אל פנים. ממש כמו משה, גדול הנביאים.
“לאור שקיעה חיוור ואדמדם, כמתוודה על חטא לפני מותו, ירד למטה, לנשק רגלי אדם ולבקש את סליחתו”[1].
לאה גולדברג מצליחה להחזיק בתוך השיר הזה שני קצוות. מצד אחד, היא מתארת כעס כלפי אלוהים ותוכחה כלפיו על הדרך בה בחר לנהל את העולם והיא לא חוסכת את הביקורת החריפה שלה. ומצד שני הוא עדיין בעולמה. היא בוחרת להשאיר אותו כצד בשיחה ולהישיר אליו מבט נוקב.
במילים מעטות וחזקות היא מתקנת את מעמד הר סיני המקראי ומשרטטת עבורנו מערכת יחסים אחרת, חדשה ונועזת, בין אלוהים לבני ובנות האדם.
