פרשת “כי תצא”
בין כל החוקים הגדולים מסתתרת בפרשה שלנו מצוה קטנה, אפילו שולית. מצוות שילוח הקן. אבל דווקא היא הצליחה לחולל סערה רוחני בעולם ההגות היהודי.
הכל התחיל במצווה לכאורה פשוטה. “כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים–לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים”. – אם אני צועדת בדרך ורואה קן ציפור. ואני רוצה לקחת לי את האפרוחים או הביצים אני צריכה קודם לשלח את האמא, לגרש אותה מהקן ורק אז לקחת את האפרוחים.
אלא שאז מגיעה התפנית. למצווה הזו יש שכר בצידה – “שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים”.
כמעט ולא מוזכר בתורה שכרן של מצוות. אבל הפעם המקרא מתאר שאם נקיים את המצווה הזו אז יהיו לנו חיים ארוכים וגם טובים. אותו שכר נאמר רק על עוד מצווה אחת, כיבוד הורים.
חיים ארוכים וגם טובים. אותו שכר נאמר רק על עוד מצווה אחת, כיבוד הורים.
אפשר למצוא קשר בין המצוות, שם מכבדים את ההורים וכאן את הציפור האם. אבל יש גם פעם גדול בין שתיהן. מצוות כיבוד אב ואם נחשבת קריטית ומהותית עד היום ואילו שילוח הקן היא מצווה מאד צדדית ואפילו איזוטרית, למה דווקא היא זכתה לכבוד הגדול הזה?
וכאן בדיוק מתחילה הסערה הרוחנית.
בתלמוד מסופר על אלישע בן אבויה שהיה חכם תלמודי גדול אבל אז חזר בשאלה והפך לאפיקורס. סיפור העזיבה שלו את העולם היהודי קשור קשר הדוק לשילוח הקן. יום אחד ראה אלישע בן אבויה אבא שמבקש מהבן שלו לטפס על עץ כדי לקיים את מצוות שילוח הקן. הילד עלה על העץ, נפל ממנו ומת.
אותו ילד קיים בבת אחת שתי מצוות שעליהן השכר הוא אריכות ימים. גם כיבד את אביו וגם שילח את הציפור. ובכל זאת, נפל ומת. אלישע בן אבויה התבונן במחזה הזה ומיד החליט לכפור בתורה ובמצוות.
מצווה כזו שמתארת בדיוק מה עתיד לקרות אם יקיימו אותה יוצרת סיבוך פילוסופי מרתק. כיוון שהמציאות לא בדיוק מתיישבת עם השכר המובטח לכל המקיימים את המצווה. הסוגיה הזו העסיקה חכמים רבים, כל אחד העניק פתרון משלו. אולי השכר הוא רק בעולם הבא, אולי הכוונה היא לשכר שאנחנו לא יודעים להבין. אולי המצווה לא קוימה נכון ובגלל זה לא התקיים השכר שהובטח. ועוד ועוד.
למרות שלל התשובות האפשריות, יש דבר אחד ברור, המשוואה המתמטית הפשוטה לכאורה שמוצגת בפרשה פשוט לא מתקיימת במציאות. ולכן, היא גם גורם משמעותי לכפירה לאורך הדורות.
סוגיית שכר ועונש היא סוגיה שנוכחת כמעט כל יום בעולם שלנו וטומנת בחובה שאלה גדולה הרבה יותר. האם לעולם שלנו יש הגיון, או האם אנחנו חיים בעולם כאוטי. האם כל מה שקורה לנו הוא מקרי או שיש מי שמנהל אותו מגבוה.
כשהייתי ילדה, האמנתי שאלוהים מסתכל עלי כל הזמן. בוחן כל צעד ושעל שלי. בודק, איך אני מתנהגת ומה אני עושה. “כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך”. זה פסוק שתמיד התנגן בתוך הראש שלי. דוחף אותי להיות ממושמעת. לנסות תמיד לרצות. תמיד להישמע לדרישות שמעלי.
כבדי. אמר לי הפסוק. כי אם לא – אלוהים באופן אישי ידאג שחייך יקוצרו ויהיו רעים. כבדי, כי יש עונש בצד השני. והאיום, כל כך ממשי, כל כך קרוב.
“כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך” – אותו פסוק שהכתיב את מעשי אז, מתנגן בי גם היום. אבל הפעם המשמעות שלו עבורי היא לגמרי אחרת.
אני לא מאמינה שיש אל שעומד מעלי ומודד את מעשי. אבל אני כן מאמינה שעצם המעשה שלי גורם לשינוי אמיתי בעולם. כשאני מכבדת את הדורות הקודמים, נותנת להם מקום בתוך החיים שלי, לומדת אותם ועליהם. אז החיים שלי מתארכים, לאחור.
כשאני מכבדת את הדורות הקודמים לי ומתחברת אליהם אז אני כבר לא מתחילה רק ביום כשנולדתי. אלא הרבה יותר מוקדם. אני צועדת אחורה בזמן לימים שבהם סבא וסבתא שלי חיו במצרים. ועוד אחורה בזמן לדורות שלפניהם שהגיעו מליבורנו וסלוניקי. ועוד אחורה עד גירוש ספרד ועוד ועוד. אני חוזרת אחורה עד שאני סוגרת מעגל היסטורי שלם ומגיעה חזרה לכאן. לנופים הכל כך ישראלים וכל כך מקראיים.
הפולמוס ההגותי סביב מצוות שילוח הקן מספר לי שאין לנו סיבה לחכות למישהו חיצוני שיעניק לנו שכר או עונש על המעשים שלנו, שיהפוך את החיים שלנו לטובים יותר.
אנחנו, במו ידינו, יכולים להפוך אותם לכאלה.
