פרשת ‘כי תשא’ מתרחשת במדבר, מיד לאחר שבני ישראל קיבלו הנחיות מדוקדקות כיצד לבנות את המשכן, את כליו, ואת בגדי הכהונה.
ניתן לחלק את הפרשה שלפנינו לשני נושאים עיקריים המתרחשים במיקומים שונים המכתיבים את מהותם. ראשיתה, העוסקת כולה בקדושה, ממשיכה את הוראותיו של אלוהים למשה על הר סיני. תחילה מוצגת מצוות המס השנתי בן מחצית השקל אותו נדרשו בני ישראל לשלם לטובת קרבנות המזבח של השנה הקרובה ובהמשך, הנחיות נוספות הנוגעות להכנת המשכן כגון כיור הנחושת, שמן המשחה והקטורת והסמכת בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך לבנות את המשכן וכל כליו. חלק זה נחתם בציווי שמירת השבת ושימור קדושתה כאות בין האל ועם ישראל לדורותיו ובהענקת לוחות הברית מעשה האל למשה: “וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת”.
בגלל חטא העגל, עשרת הדברות נכתבו ביד אדם
חלקה השני של הפרשה מתרחש למרגלות הר סיני ובהתאמה, מציג מעין אנטיתזה לקדושה המתקיימת בראשו ועוסק בחטא עגל הזהב המפורסם. העם הממתין למשה מאבד את סבלנותו ואמונתו ודורש מאהרן להכין עבורם אלוהים (ברבים) אותם יוכלו לעבוד. אהרן מבקש מהם להביא אליו את כל תכשיטי הזהב ויוצק מהם פסל-מסכה בדמות עגל: “וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”. אהרן בתגובה בונה מזבח ומודיע לעם כי למחרת אותו היום יהיה חג לה’, אולם כשקם העם בבוקר המחרת, הוא זובח בפני אל העגל וחוגג.
לאחר שהאל מגלה לו את מעשי העם, יורד משה מן ההר עם לוחות הברית וכאשר הוא רואה את העם החוגג ואת עגל הזהב הוא מנפץ את הלוחות, שורף וטוחן את פסל העגל ומפזר את אפרו במים. לאחר מכן הוא מתעמת עם אהרן על חלקו במעשה, עומד בשער המחנה וקורא אליו את כל המאמינים בה’ ומנחה את הבאים אליו (שבט לוי) להרוג את כל אלה שלקחו חלק בפולחן העגל. לבקשת האל, משה עולה על הר סיני בשנית, מבקש בקשת רחמים נוספת על עמו וכותב את ציוויי האל פעם נוספת. כעבור ארבעים ימים ולילות הוא שב לבני ישראל עם עשרת הדברות, הכתובים הפעם ביד האדם של משה. ניכר אפוא כי בחלק זה שכולו טומאה, גם הקדושה לא יכולה להיות שלמה.
אהרון הכהן ניצב בשטח שבין חטא לטהרה
לצד החלוקה בין הקודש והחול, מבטאת הפרשה את הפער בין עולם החוק והאידאות האלוהיות לבין המציאות הארצית הלוקה לעתים בכל חולי אותו מבקש החוק לרפא. החוקים המופיעים בפרשה נועדו להבטיח לא רק את הייחוד אלא גם את הטהרה, תהא זו טהרת הלב או הגוף: קורבנות המזבח נועדו “לכפר על נפשותיכם”, כיור הנחושת נועד להבטיח את ניקיון כפיהם של הכהנים, שמן המשחה נועד לקדש את כל אהל מועד, תכולתו ומשמשיו והשבת שכל מהותה הברית בין עם ישראל לאלוהיו. אל מול אלה, ניצבת המציאות המציגה תמונה ההפוכה מכל שטהור. אולם המעניין ביותר הוא זה שנמצא באזור הביניים, בתחום האפור. מי שאינו על ההר וחס בקדושת האל כמשה, אך מנגד, אינו נתון במצב של אובדן אמונה כבני העם. יתרה מכך: עד כמה ההימצאות בשטח שאינו תואם לגמרי את החוק אבל גם אינו לגמרי משולח רסן, מאפשרת לחטוא ובה בעת להימנע מעונש?
בתחילת הפרשה מוצגת דמותו של אהרן כאחרון משתפי הפעולה. בשונה מהתשובה אותה הוא עונה למשה בהמשך, המטילה את האחריות כולה על העם, ובשונה מפרשנויות רבות שמנסות להצדיק את מעשיו כניסיונות שונים לדחות את עבודת האלוהים האחרים, אהרן אינו מנסה להניא את העם מלחטוא. יותר מכך, הוא הופך את דרישתם מאמירה מילולית למעשה בעל תוצר פיזי שניתן לראותו ושלכל העם חלק בו. מס מחצית השקל מתחילת הפרשה, שמשה נדרש לגבות מכל אדם שגילו עשרים ומעלה הופך את המשלם לשותף במעשה הקודש. בניגוד לכך, אהרן גובה את תכשיטיהם שלא בידיעתם, והופך את העם כולו לשותפים במעשה העבירה. משה אמנם מתעמת איתו על כך, אולם מראש מניח שהעם הביא אותו לכדי המעשה: “מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה”, קו ההגנה שאהרן ממשיך בעצמו: “אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא”. מקרה אהרון מעלה את השאלה: כמה קרוב ניתן לעמוד לצד החטא מבלי להיחשב לחוטאים?
לא על המצפון לבדו
בעת הנוכחית, ניכרת התרחבותם של תחומים אפורים. שאלת האבסולוטיות אל מול היחסיות עולה שוב ושוב בכל תחום שהוא. אנחנו נוטים יותר להבנת מורכבותם של דברים והקושי לתייגם כדבר מה כזה או אחר – זהו צעד מבורך לכשעצמו. אולם לצד זאת, נראית סביבנו יותר ויותר נזילות בין המוסרי והלא מוסרי, היאה והבלתי יאה, הטוב והרע. כל זאת כאשר ההימצאות בתחום האפור לא רק שמאפשרת ביצוע פשעים למיניהם, אלא גם מונעת את קבלת העונש. כמה קל להתקרב אל גבולות החוק והמוסר מבלי לחצות אותם – לא משום שהגבולות ברורים, אלא משום ששטח הפעולה האפור רחב ידיים. לכמה נזק, סבל ומורת רוח ניתן לגרום ועדיין לישון בשקט? קפקא כתב על שומר הסף העומד לפני החוק, אולם נראה כי יש כאלה הזוכים לשומרי סף שעומדים במקום ההפוך: בשער המוביל אל העונש. ולא על אכיפת העבירה הם שומרים, כי אם על העוברים, הרשאים לעשות בתחום האפור ככל העולה על רוחם מבלי לשלם על כך את המחיר. נדמה כי מדובר בעוד הטבה ברשימת ההטבות לה זוכים אנשי שררה, בכל תחום שהוא.
הפרשה מסתיימת בירידת האידאה אל המציאות, כאשר כעת הדברים כתובים וחקוקים בסלע. החוק ברור ואינו בוטח כי המצפון לבדו ינחה את בני האדם בעולם. אבל יש לזכור, שאת המשך הסיפור אנחנו מכירים וידוע כי נטיית בני האדם ליצור לעצמם תחומים אפורים ופרצות, תמשיך ותשוב. לנו אין אלא לקוות כי בעולם היחסי בו אנו חיים, עדיין יימצא מקום לתבונה להבדיל בין טוב ורע ולשוויון אל מול החוק והעונש גם יחד.
לירון בירן-ניסנהולץ היא רכזת תחום תרבות יהודית ישראלית במחלקת החינוך בבינ”ה
